כשעובדי חברת החשמל מאיימים "להוריד את השאלטר" הם מתכוונים לפגיעה באנשים שהם לא רואים ולא שומעים, באלה שלא יוכלו להסביר לאף אחד כמה נזק גרם להם יום ללא אור, ללא מזגן, מקרר או מחשב. כשעובדי אל על שובתים, הם פוגעים באמא ובילדה שנסעו לטיול בת מצווה מרגש וכיף, אבל לא מצליחות לחזור הביתה, לעבודה שצריך לחזור אליה, וטעם מר בפה במקום חוויה מסחררת. הם פוגעים באשת עסקים שקבעה פגישה עם משקיע וחיכתה לה מאוד, כי כל משכורתה בחודשים הקרובים תלויה בכך - אבל הפגישה התבטלה כי הטיסה בוטלה ומי יודע מתי תיקבע הפגישה שוב. כשעובדי מערכת החינוך או הרפואה או התחבורה שובתים, הם פוגעים במאות אלפי אזרחים שאף אחד לא יחזיר להם יום עבודה שהלך לאיבוד, פרויקטים שנופלים, כנסים שמתפזרים ותוכניות שמתנפצות.
חייבים להבהיר: העבודה המאורגנת היא דבר נהדר. היא מעניקה לעובדים כוח, ומאפשרת להם להמשיך להיות עובדים במקום עבדים, כמו שמעסיקים מסוימים היו רוצים שיקרה. בשוק העבודה הדורסני של היום זה כמעט הכרח. אבל לפעמים נדמה שאנחנו נמצאים בתוך מערכת סגורה של חוק שימור הכוח: אם במקומות תעסוקה ללא כוח לעובדים החזק הוא הבוס, במקומות עם עובדים מאורגנים - הדיקטטור התורן עלול להיות ועד העובדים. כשוועד עובדים לא מאפשר פיטורים, הוא אולי משאיר עוד כמה אנשים עם משכורת חודשית, אבל עלול לגרום לכולנו לשלם עוד מסים או למנוע הורדת מחירים. וכשהוועד כועס, המשק עלול להיות מושבת.
אבל באורח פלא, כשגוף משבית מערכת ולא נותן שירות - הוא לא דופק את הממונים שלו, הוא דופק את מי שהיה אמור לקבל ממנו שירות. לפעמים זה הפיך, לפעמים לא, אבל תמיד משפיל ופוגע במי שלא אשם, במי שלא יכול לעזור או להועיל. בזה שאולי רצה שיעלו לכל העובדים את השכר, אבל במקום זה הוא מוצא את עצמו מחכה עד הבוקר לאוטובוס שלא יבוא. הוא פוגע בחוליה החלשה. בזו שלא יכולה לשפר לו את התנאים, ולא מסוגלת להתמודד עם הדרישות המבוקשות.
בתור הורים אנחנו מחנכים את הילדים שלנו שהם יכולים הכל - כל עוד הם לא פוגעים באחרים. אנחנו משקיעים בהסברים, מנתחים ריבים, מסבירים להם איך בדיוק היה צריך לנהוג ומה עושים במצב כזה. אבל איכשהו, באיזשהו שלב בדרך לעבודה המאורגנת, איבדנו את זה. הכללים בעולם הרגיל נמחקים, הכפפות מוסרות, והנה מותר הכל. איך קרה שאם המעסיק שלי מעצבן אותי - זכות המחאה הופכת לזכות לפגוע באחר? איפה איבדנו את היכולת להסתכל על האנשים שאנחנו פוגעים בהם, לנסות להבין את גודל הפגיעה בהם ולחשוב על דרכים יצירתיות יותר למחות? איך קרה שכשפוגעים בעובדים מאורגנים, האינסטינקט הראשוני הוא לשבות, עוד לפני שחושבים אם זה בכלל צעד שיקדם את המטרה?
החיים הם מערכת של בחירות, אחת על חשבון האחרת. כשאנחנו מפעילים כוחנות אלימה, מתרכזים רק בעצמנו ומפסיקים להסתכל על הסביבה, אנחנו לא מנצחים בשום זירה.
