יהדות התפוצות עוברת בחודשים האחרונים תקופה מתוחה. ברחבי אירופה זה כבר עניין של שגרה. צרפת, בלגיה, וסקנדינביה מזמן מופיעות בראש מצעד האנטישמיות ביבשת. המלחמה באוקראינה הפכה עשרות אלפי יהודים לפליטים. החידוש הוא בהצטרפותה של צפון אמריקה ל"מפת המצוקות הלאומית".
לא משנה מה הסיבות, אבל על רקע של חילול בתי קברות והאיומים על מרכזים קהילתיים בארה"ב יותר ויותר יהודים שם מתחילים לדבר על עלייה. אלפיים שנות גלות פיתחו אצלנו חושים מחודדים לסכנות ואיומים. וכנראה שמנגנון ההישרדות הופעל עכשיו גם אצל היהדות השלווה של ארה"ב. וזה הזמן לשאול את השאלה – איפה במצב הלא פשוט הזה נמצאת הקהילה היהודית החזקה, המאורגנת והמוגנת ביותר, שחיה כאן, בישראל? יותר נכון, נשאלות שתי שאלות: האם אנחנו יכולים לזהות את המצוקות בזמן, ויודעים להיערך לקליטת העולים החדשים בישראל ולהימנע בדרך מטעויות העבר בשני התחומים?
השאלות האלו מופנות קודם כל לחברה האזרחית בישראל. מנגנוני המדינה וארגונים יהודיים עושים הרבה לקהילות במצוקה. הוכחנו שיש לנו גם כושר מבצעי אמיתי לחלץ קהילות שלמות מסכנה קיומית, כמו שעשינו עם יהדות אתיופיה, וליהודים במקומות עוד פחות נחמדים והרבה פחות נגישים. אבל המבצעים הנועזים הם פעולות חירום, ומבוצעות ע"י גורמים שזה תפקידם ואשר מתורגלים לכך. האם גם גורמי החברה האזרחית – כלומר אנחנו, אזרחים מהשורה – יודעים להתגייס ולפגוש את העולים במקום הנכון, בזמן הנכון, עם הפתרונות הנכונים?
כשמדובר בזיהוי מצוקות בקהילות היהודיות בעולם, עדיין קשה לנו להבין מה עובר על משפחה יהודית בשטוקהולם, בפריז או במיאמי. עם דאע"ש, חיזבאללה וחמאס על הגדרות ואיראן ברקע, לא פשוט בשבילנו לרדת לרזולוציה של "רק" כמה מכות שחוטף ילד יהודי בדרך לבית ספר אי שם מעבר לים. במציאות שלנו זו ידיעה חולפת בשולי החדשות – בעוד שבשבילו זה אירוע שהופך כל עולמו. ושל משפחתו. ושל הקהילה שלו. זה לא פשוט כי אנחנו התרגלנו לחיות כאן מאחורי הגב הרחב של צה"ל ושל שאר המערכות, ושכחנו את הפחד שחווה כל יהודי בגלות. זה המזל שלנו - ויחד עם זאת, זה מחייב אותנו לא לשכוח ולו לרגע ששם, בחוץ, יש יהודים המוגנים הרבה פחות מאתנו.
מה שיכול לסייע לערנות הזיהוי הזו, זו המוכנות שלנו לקלוט את העולים בצורה נאותה. אנחנו נדרשים עכשיו להוכיח לעצמנו ולאחינו שמתחילים לארוז מזוודות במקומות שונים בעולם – שיש לנו את כל התשתית והמשאבים הנדרשים לקלוט אותם כאן, בינינו, בהצלחה. וכאן יש עוד הרבה פערים לסגירה. בהרבה מקרים עדיין קל לנו להמשיך לראות בעולים פליטים שברחו ממצוקה של סכנה פיזית או משבר כלכלי. אנחנו פחות רואים בהם בעלי פוטנציאל חברתי יצירתי, שיכול לתרום לפיתוח עתידנו המשותף. אנחנו בטוחים שהם יסתפקו במעט, ולכן גם לא נערכים לספק להם מעבר למינימום שהחלטנו שיספיק עבורם. ובגישה זו אנחנו מפספסים את רבים, ובעיקר את הטובים ביותר, שגם אם יגיעו – לא יממשו את הפוטנציאל שלהם, וימשיכו הלאה. כמו שקרה לעשרות, אם לא למאות אלפי יהודים מבריה"מ, שהגיעו לישראל, לא מצאו את עצמם כאן, והיום תורמים להיי-טק בעמק הסיליקון, או למחקר מדעי בקנדה. כי לא ידענו מה לעשות איתם.
בהרבה תחומים מדינת ישראל נמצאת היום במקום אחר בהשוואה לשנות ה-50 או אפילו לשנות ה-90. עוד כמה שנים רוב היהודים בעולם יחיו כאן. זה מצב שלא היינו בו מאז החורבן, והוא לא מוכר לנו בפרספקטיבה הלאומית. אנחנו צריכים לחשוב בקנה-מידה אחר, שונה, גדול יותר. לא לפחד להציב יעדים מאתגרים, ולתאם ציפיות שאפתניות, ולהתכונן אליהן. אנחנו צריכים לראות בעלייה מכפיל כוח במימוש הזדמנויות לאומיות, ולא מעמסה סוציאלית על התקציב. גישה כזו תעזור לנו להיות קשובים יותר למצוקות הקהילות בתפוצות, ובאותו זמן לארגן את ביתנו הלאומי המשותף לבואם. ולקבלם בברכה ולהצלחה של כולנו.
כמו שצה"ל נערך לאיומים הביטחוניים ובונה את מערך המילואים שלו, כולל כוח אדם, הצטיידות, אימונים והכשרות, כך אנחנו צריכים להיערך, להבדיל, לעלייה שתבוא ב"ה. להכין – מראש – תכניות חינוך, תעסוקה, דיור, שירותי בריאות ורווחה. ברמה של לדעת איזו רשות מסוגלת לקלוט כמות כזו או אחרת של עולים, לפי חתך גילאי הילדים, מקצועות ההורים ומלאי הדירות. ולהכין את התושבים הוותיקים לסייע לשכניהם החדשים, שייבואו מבולבלים ולחוצים מכל השינויים והמצוקות. מצבי משבר מתפתחים מהר, ומי שלא פוגש אותם מוכן – נכשל. ואלפיים שנות גלות מלמדות אותנו היטב, שבעתות משבר היהודים משלמים את המחיר כמעט תמיד הראשונים. לאחר איימת השואה אין לנו זכות לפספס אף אירוע נקודתי שאולי מציג לנו מגמה כללית של העתיד לבוא – והפעם להיות מוכנים ולהביא את אחרינו מהתפוצות הביתה בזמן, ובדרך המלך.
