החלטת בג"צ לאפשר פתיחת מרכולים בשבת בתל אביב עוררה סערה. חברי הכנסת החרדים כבר הודיעו כי בכוונתם לחוקק חוק עוקף בג"צ, אך בפרספקטיבה של זמן נראה כי לא נעשה דבר שיכול היה למנוע קבלת החלטה זו ובאופן עקיף, נראה כי דווקא התנהלות הרשות המחוקקת הובילה את בג"צ לצעד זה.
בהתאם לקבוע בחוק עזר לתל אביב יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות), התש"ם – 1980 נאסרה פתיחת עסקים ביום שבת ובמועדי ישראל בכפוף לחריגים שנקבעו בו.
חוק עזר זה תוקן פעמיים - פעם אחת בשנת 2014, כשעירית תל אביב יזמה תיקון לחוק בעקבות פסק הדין בעניין ברמר נ' עיריית תל אביב (עעמ 2469/12) בו קיבל בית המשפט העליון את ערעור המערערים על החלטת בית משפט לעניינים מנהליים וקבע כי מדיניות האכיפה דאז מצד עירית תל אביב אינה אפקטיבית ואם העיריה מעוניינת לשנות את מדיניות האכיפה, עליה לעשות זאת תוך תיקון חוק העזר.
בתיקון זה הציגה העיריה אישורה לפתיחת עסקים מסוימים בשבת, בהם גם מרכולים לפי רחובות ובכפוף לקבלת היתר. שר הפנים דאז אישר את מרבית התיקונים אך פסל את ההוראות לגבי מרכולים.
מאז הוגשו עוד עתירות נגד נוסח התיקון ובמהלך אותה השנה אישרה העיריה תיקון נוסף, תיקון מספר 2, אשר התיר פתיחת מרכולים בשבת בכפוף לקבלת היתר על פי מפתח אזורים והתיקון הועבר לאישור שר הפנים כנדרש.
בשלהי שנת 2014, החליט שר הפנים לעכב את פרסום התיקון ומאז ועד היום לא התקבלה כל החלטה בעניין זה.
אבני הבוחן העיקריות שעלו במסגרת העתירות הינן ה'מידתיות' וה'סבירות' ביחס להחלטה בעניין התרת פתיחת העסקים בשבת זאת לצד מחלוקת בין עריית תל אביב למדינה ביחס לעצם הסמכות לעיכוב הפרסום עד היום על ידי שר הפנים.
בעתירות שהוגשו נטען לפגיעה בזכויות חוקתיות ואי שקילת שיקולים ראויה ביחס למתחמים מסוימים, דוגמת שרונה מרקט.
המחלוקת שעמדה בין העיריה למדינה היתה אודות סמכותו של שר הפנים לעכב את התיקון אותו אישרה מועצת העיריה מתוך האוטונומיה המוניציפלית השמורה לה ובהתחשב בצביונה של העיר זאת כשהעירייה טענה כי החלטת העיכוב התקבלה ללא שימוע ואף שהעיכוב נמשך לתקופה כה ארוכה, כשהמדינה מצידה טענה כי ניתנה לעירייה זכות השימוע במסגרת מנין הימים הקבוע בפקודת העיריות.
לאחר הימנעות מקבלת החלטה בפרק של למעלה משנתיים תוך מסירה מגוף אחד למשנהו, סיים בג"צ את הסאגה ולקח על עצמו את הקביעה בסוגיה זו.
בפסק הדין הרחיבו השופטים וסקרו את סד הזמנים הרחב מידי שנטלה לעצמה המדינה לשם התייחסות לתיקון ובסופו של דבר, נקבע כי ההימנעות מקבלת החלטה חרף חלוף מנין הימים הקבוע בחקיקה משמעו כי הוחלט לפסול את התיקון ללא נימוקים ולפיכך ובהיעדר הנמקה כנדרש, נטל ההוכחה כי ההחלטה התקבלה כדין עובר אל כתפי עובד הציבור ומשלא הצביעה המדינה על נימוק והוכחה כי ההחלטה נתקבלה כדין, הרי שההחלטה לפסול את התיקון בטלה.
עוד קבע בג"צ כי בסמכות העירייה לבצע התיקונים באופן המאפשר פעילות בתי עסק בשבת ובנוסף, כי תיקונים אלו אינם עומדים בסתירה לחוק שעות עבודה ומנוחה שכן הם אינם תלויים בזהות העובד ועל כן אינם פוגעים בהשקפה דתית.
כמו כן, קבע בג"צ כי דווקא מתוכן וטיעוני כלל הצדדים ניתן ללמוד כי הפיתרון מצוי באיזון ולא "בביטול מלא של השקפת עולם אחת בפני רעותה" זאת לצד ומתוך התכלית של 'חוק ההסמכה' ממנו שואבת העירייה את סמכותה להפעלת שיקול הדעת ומתוך כך, קבע בג"צ כי שני התיקונים הינם מידתיים וסבירים ומשקפים היטב את האיזון הנדרש והמתאים לצביונה של העיר.
האמירה המרכזית של בית המשפט הגבוה לצדק בפסק דין זה היתה כי נוכח ההימנעות הממושכת מצד שרי הפנים והממשלה לקבל החלטה כנדרש, הרי שהימנעות זו משמעה החלטה לפסול את התיקון ללא הנמקה ואין לאפשר מצב דברים זה לאור הנורמות הברורות המסדירות את יחסי האזרח והמדינה והעומדות בבסיס המשפט המינהלי – ציבורי במדינה דמוקרטית ועל כן בג"צ הורה על פרסום התיקון ברשומות וכניסתו לתוקף.
בכך למעשה לקח בג"צ את האחריות על עצמו כשומר וכמאזן, קיבל את ההחלטה ושם סוף לסאגה המתמשכת שיש בה כדי להשפיע על חייהם של תושבי תל אביב בפרק זמן כה ממושך תוך התעלמות בצורה זו או אחרת מצרכיהם הספציפיים של אנשי העיר.
לטעמי יש לראות בהחלטה זו נדבך נוסף במערכת הפעלת האיזונים והבלמים עליה אמונה הרשות השופטת ובראשה בג"צ. בכך שהועבר מסר חד וברור, כי הרשות השלטונית אינה יכולה לנקוט במדיניות של 'שב ואל תעשה' כשמנגד מתנהלת מציאות חיים פעילה של בני אדם הזכאים לזכויות במדינה דמוקרטית וכאשר לא ניתן להמשיך בפעילות חיים בצורה ראויה ללא מודעות להחלטות ברורות מאת מתקין החוקים, כשמצופה ונדרש ממנו כי יפעל ויקבל החלטות בהתאם לנורמות הציבוריות כפי שעוגנו בחקיקה, בפסיקת בתי המשפט ובמציאות הישראלית על שלל גווניה במרוצת השנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
