השבת נקרא בפרשות "אחרי מות" ו"קדושים." למרות הנושאים השונים של הפרשות, יש ביניהן קשר מבני עמוק. "אחרי מות" עוסקת בחלקה הראשון בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ובחלקה השני מתריעה מפני הכישלון בחטא גילוי עריות. משמע, ראשית עוסקים בדמות האדם הכמעט מושלם, הכהן הגדול והמיוחד ואחיו, שנכנס לקודש הקודשים, ביום הקדוש ביותר לעם היהודי - זר שיעשה כן חייב במיתה, כך גם כהן שאינו ראוי. לאחר מכן עוסקים בדינו של מי שאינו שייך, בלשון המעטה, לפיסגת הרוח והתרבות האנושית. שני קצוות.
אותה תופעה ממש מתרחשת בפרשת "קדושים." בתחילתה מציב המקרא את היעד הנשגב: "קדושים תהיו כי קדוש אני השם אלוקיכם" - החברה הישראלית נקראת להניף בגאון את דגל הקדושה, תחת הנימוק המאתגר: הדמיון בין העם לאלוקיו. סופה של פרשה זו חוזרת לדיני גילוי העריות, כלומר שוב יורדים מהנשגב לשפל האנושי.
השאלה היא האם אין משהו באמצע? האם לא יכול האדם לא לשאוף לקדושה, ובכל זאת לא לרדת לשפל המדרגה? דומה שהתורה משרטטת לנו שני מודלים קיצוניים כדי לעצב מחדש את עולם המושגים שלנו, בייחוד את עולם הקודש. ברור שיש מצבי ביניים בין המושלם לנקלה, אבל מהו הכיוון שאליו האדם מבקש לצעוד? האם הוא חותר לחיי משמעות או שמא הוא רוצה לרדת מטה? לכן מוצגים מצבי הקיצון.
נראה שהתורה מבקשת לעצב לנו את עולם הקדושה באופן שונה מהמקובל - אם נראה לילדים וגם למבוגרים עשר תמונות של אנשים, ונבקש מהם להצביע על הדמות הקדושה ביניהם, סביר להניח שיבחרו במי שייראה להם סגפן ופרוש מענייני העולם.
אם נבקש מהם לצייר אדם קדוש, הוא ייראה כנזיר המסתגר בחדר מלא בספרים. אם היינו משרטטים את פניו של אברהם אבינו, הוא היה נראה בציור כדמות מבוגרת. בכל מקרה, לא נקבל דמות של לוחם סיירת אמיץ היוצא לחלץ את אחיינו מהשבי, למרות שכך היה אברהם באמת - וזה בדיוק העניין: התורה מתארת עולם של קדושה שאינו קשור בהסתגרות מהמציאות אלא בכיבושה.
הכהן הגדול מחויב להיות נשוי, כפי שמדגיש הפסוק: "וכיפר בעדו ובעד ביתו," ומכיוון שהוא שייך לעולם המשפחה והאהבה, חייבת התורה לציין כי בקצה השני של הסקאלה קיימת גם האפשרות של הסטייה - גילוי עריות.
גם בפרשה השנייה של "קדושים תהיו כי קדוש אני," תציב התורה את היעד הגבוה ביותר והוא להידמות לאלוקים. אבל מייד לאחר מכן, בבוא המקרא לפרט מה הן הדרישות הנתבעות מאיתנו, היא תציב מייד את האיסור לרכל, את החובה לאהוב אחד את השני, לא להכשיל עיוור בדרך ועוד. בכל אלה תבוא הסיומת המקראית "אני השם," כרוצה לומר: ובזה תדמו לשם.
לא בהתבדלות, לא בהתכנסות, אלא בכניסה עמוקה לחיים, מתוך ידיעה כי אנו חפצים לחיותם ככאלה שיהיו בני משמעות. זה נכון ביחס לעולמנו כאנשים פרטיים, אבל גם בחיינו כאומה.
2,000 שנה היה עמנו מחוץ למעגל העשייה הציבורית בגלות. הנביאים כינו את עצם המציאות הזו כחילול השם. לא חלילה בשל התנהגות הפרטים, שכן הם היו יכולים להיות אנשים נפלאים, שהעניקו תוכן משמעותי לכל רגע מחייהם. אבל כלאום, היינו מנותקים מההיסטוריה העולמית. במובן זה היה כאן חילול השם.
חזרתנו למשפחת העמים מעניקה לנו אפשרות מחודשת לחיות חיי עם קודש. הקמת מדינת ישראל מאפשרת לנו לשוב ולקבל החלטות לאומיות, שמשמעותן תהיה הענקת מימד של קודש לחיינו כאומה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בסוגיות חברתיות, כלכליות ומדיניות. וממש כמו בפרשות השבוע, קביעת המדיניות יכולה לרומם אותנו אל פיסגת החיים המוסריים כמו גם אל הפכם.
שבת שלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו