השבת נקרא בפרשת אמור, שבמרכזה מתוארים חגי ישראל. התופעה המעניינת בתיאור היא דווקא במועד המוזכר בפתיחת הפרשה. השם אומר אל משה לדבר אל בני ישראל ולהציג בפניהם את רשימת המועדים, וכאן מופיעה ההפתעה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ".
התמיהה שעולה מאליה היא שעסקנו בשבת כבר כמה פעמים לאורך התורה, מדוע צריך להזכירה פעם נוספת? הרי אינה ממש חג.
עושה רושם שהתורה עצמה מבחינה בקושי זה ומוסיפה לפסוק שעסק בעניין השבת: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי השם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם". השאלה היא מדוע צריך שתי פתיחות זהות לפרשת המועדים? אם השבת היא חלק ממועדי ישראל, די בפתיחה אחת. אם היא אינה, מדוע להזכירה כאן?
רש"י מביא מדרש של חכמינו האומר כך: "מה עניין שבת אצל מועדות?" ועונה על כך כי התורה מבקשת ללמד עיקרון: "...שכל המחלל את המועדות כאילו חלל את השבתות. וכל המקיים את המועדות, כאילו קיים את השבתות". על פניו תשובה מוזרה ביותר. אם האדם מקיים את המועד ומחלל שבת, אין צורך לומר כי הוא מחלל את השבת. וכי בגלל שהוא מקיים את המועד הוא פטור משמירת השבת? מה הקשר בין שני הנושאים?
קיימים כמה הבדלים יסודיים בין שבת לחגים. השבת קבועה, אחת לשבעה ימים, בניגוד לחגים שמועדם קבוע קלנדרית אבל אינו קבוע באופן מעשי, שכן בית הדין יכול לעבר את השנה וממילא לדחות את מועד הפסח או לעבר את החודש בעוד יום ובכך לדחות את מועד החג ביום. חגים שתוקנו על ידי חכמים, יוכלו לזוז משבת לשישי או לראשון.
הבדל נוסף הוא זה שהשבת נקבעה מששת ימי בראשית, בעוד החגים נוצרו בעקבות יציאת מצרים. במידה רבה אפשר לקבוע כי קדושת השבת יונקת מקביעה אלוקית ולכן אנו מברכים בקידוש "מקדש השבת", בעוד בברכת החגים אנו אומרים בקידוש ובתפילה "מקדש ישראל והזמנים", וכוונתנו לומר בכך כי אלוקים מקדש את עמו, והעם הוא זה שמעניק את מימד הקדושה לזמן ולחג.
• • •
בתחושותינו כבני אדם, אנחנו נחלקים לשני מצבים. התפעלותנו ממה שיצרנו כבני אדם וכעם ממלאת אותנו ומעניקה לזמן תחושת הוד והדר. נדמה שזה מה שחש כל ישראלי שחווה את יום הזיכרון לחללי צה"ל - הוא שומע את הצפירה או את השירים הנוגים ומנסה לרכז את מחשבותיו למשהו עמוק ונשגב, אולם בידיעה ברורה שאת היום הזה יצרנו אנחנו לשם כך.
אך לפעמים תחושת האדם היא הפוכה לגמרי. עמידתו מול הנשגב האלוקי גורמת לו להיפתח למרחבים האינסופיים של המציאות, והוא מתמלא מההתבשמות ממציאות זו. זוהי השבת. בני האדם לא מעורבים ביצירתה, אבל חשים לא פעם את הרצון להיפתח אליה. זו בדיוק מהות ההבדל בין השבת לחג. המקרא מבקש להציג בפנינו שני מודלים של קדושה במימד הזמן, את זו הנוצרת מעולם שמעבר לנו ואת זו שאנו שותפים בעיצובה. הן השבת והן החגים שותפים במימד קדושת הזמן של חיינו, ולכן היה חשוב לחכמינו לומר כי יש קשר ביניהם ואי אפשר לוותר על אחד מהם. היהדות ביקשה שנהיה מודעים לצורך בשני מימדי הקדושה ולא ניתן לאחד לפגוע באחר.
במוצאי שבת יחול ל"ג בעומר. מנהג הדלקת המדורות בו הוא מנהג מאוחר שנוצר במאות השנים האחרונות, בין היתר כדי להזכיר את רבי שמעון בר־יוחאי, שיום פטירתו חל במועד זה, וכן את זכרם של לוחמי מרד בר־כוכבא, שפסקו מלמות בתאריך זה.
גם אם היה זה מועד ממש, היינו עושים מאמץ עילאי כדי שקדושת החג לא תפגע בזו של השבת. יפה נעשה אם נאפשר לכוחות הביטחון וההצלה לנוח עם בני ביתם בשבת, ורק אחר כך נקיים את מנהגי הזמן לאלו החפצים לקיימם. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו