אסקפיזם עכשיו

כשישראל עדיין מדממת, והעצבים חשופים, גורמי ממשל אמריקניים, בשיתוף עם גורמים מקומיים שונים, ממשיכים לקדם באדיקות את הפתרון הישן של שתי מדינות לשני עמים. כלומר, הקמת מדינה פלשתינית מאוחדת תחת הרשות הפלשתינית ברצועת עזה ובשטחי יהודה ושומרון לצד מדינת ישראל.

אבל הציבור הישראלי לא שם. אפילו בכלל לא. עוד הרבה לפני 7 באוקטובר, בספטמבר 2022, נמצא בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפחות משליש מהיהודים בישראל תומכים בפתרון של שתי מדינות. שנה לאחר מכן, בסקר של "הביטחוניסטים" שנערך כחודש לפני הטבח, כ־45% מהישראלים ציינו שלדעתם אין סיכוי להגיע להסדר קבע עם הפלשתינים. כ־40% מהם ציינו כי הם מאמינים שהסיכוי קטן. 77% מהנשאלים התנו את המגעים להסדר מדיני בהפסקת ההסתה נגד ישראל.

הציבור בישראל כנראה עדיין לא מוכן לדון בשאלה המדינית של "היום שאחרי"; לא כשהחיילים בשדה הקרב, לא כשההתעללות לא הסתיימה. עבור רבים מהישראלים הרשות רק הולכת ומתרחקת מלהיות אופציה ממשית לשלטון עתידי ברצועה. הצדקת הטבח מצד בכיריה לא מסייעת, בלשון המעטה. פתאום שליטה ביטחונית של ישראל נראית כמו פתרון יעיל יותר לשמירה על חיי האזרחים היהודים. ובתוך השיח הזה הפלשתינים לא מפסיקים לדבר על שטחי 48'. אז מה בכל זאת גורם לכלי תקשורת מרכזיים בישראל לדחוף קדימה את רעיון שתי המדינות?

בתקשורת הישראלית הלכי הרוח לגבי היום שאחרי מתאפיינים באסקפיזם ("ברחנות") - הימנעות מהמציאות המקומית האסונית ונשיאת עיניים כלפי חוץ, אל המערב. ערוץ 12 הממלכתי, שהרייטינג שלו שובר שיאים מאז המלחמה, אמנם מוביל את האג'נדה של In America We Trust - אבל הוא לא לבד. העמדה האמריקנית משווקת באגרסיביות ברוב האולפנים. עיתונאים מדבררים אותה, פרשנים מנהלים אודותיה שיח ער, ובכירים לשעבר במערכות הציבוריות מסבירים למה פתרון שתי המדינות יועיל לביטחון שלנו. כל תפיסה אחרת מתויגת כפוליטית, או לחלופין - נעדרת מהשיח התקשורתי.

על אף העניין הגדול של התקשורת בישראל בפתרון האמריקני, ניכר שהיא נמנעת מדיון ציבורי מעמיק בנושא. במהדורות החדשות מובאים סקרים רבים לגבי עמדות הציבור כלפי הממשלה, אבל סקרים שבוחנים את עמדות הציבור כלפי הקמת מדינה פלשתינית - כמעט לא. הפער בין תפיסות הציבור ועמדותיו לבין מה שמשתקף ממהדורות החדשות המרכזיות שכולם צופים בהן הולך ומתרחב, והוא משקף דחף להיאחז בחסות האמריקנית ובתחושת העליונות שהיא מעניקה.

ולא רק במיינסטרים התקשורתי רווחת העמדה האסקפיסטית. במאמר דעה שפרסם מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, תחת הכותרת "שתי מדינות, המהלך שלנתניהו כדאי לשקול", הוא קורא לראש הממשלה לאמץ את העמדה האמריקנית במלואה. זה, לתפיסתו, יקנה לנתניהו תהילת עולם שגם תנקה את המוניטין הרמוס שלו.

הציבור בישראל כנראה עדיין לא מוכן לדון בשאלה המדינית של "היום שאחרי"; לא כשהחיילים בשדה הקרב, לא כשההתעללות לא הסתיימה. עבור רבים מהישראלים הרשות רק הולכת ומתרחקת מלהיות אופציה ממשית לשלטון עתידי ברצועה. הצדקת הטבח מצד בכיריה לא מסייעת, בלשון המעטה

השיח הדומיננטי ברוב כלי התקשורת בישראל תמיד נשא עימו ממד של ניתוק מהמציאות המקומית, וניכור לציבורים השונים שחיים כאן. אחרי טרגדיה לאומית כל כך קשה אפשר היה לצפות שהתקשורת תנצל את כוחה כדי לכונן מדורת שבט רחבה שישראלים יוכלו להתחמם לאורה. אבל קורה ההפך. הפגיעות העצומה של הציבור, החרדה, חוסר השינה, אי־הוודאות, הפקפוק, לופים אינסופיים של צפייה במהדורות חדשות - כל אלה מנוצלים על ידי מי שרואים את עצמם אדריכלי היום שאחרי כדי לנווט את העם האבוד אל "הדרך הנכונה".

ניסיונות עיתונאיים לתווך אמת מורכבת או לשקף עמדות שונות ומגוונות כמעט לא קיימים בתקשורת המרכזית, אבל הם נחוצים היום לחברה הישראלית כמו אוויר לנשימה. 7 באוקטובר חייב להותיר את חותמו גם על התקשורת. תהליך עמוק של התנקות מנרטיבים מוכתבים ומספינים משרתי אג'נדה הוא לא רק מתבקש - הוא חיוני לריפוי הטראומה.