גם אם נחשוב אחרת, אנחנו באותו הצד

מי מתנגד לזכויות ילדים? מישהו רוצה שיפגעו בילדים? ברור שאין אף אדם כזה. כולנו אוהבים ילדים, כולנו רוצים לדאוג להם ולשמור עליהם, הם העתיד שלנו. אבל מתברר שלא כולנו. ישראל לא אוהבת ילדים. היא פוגעת בהם, הורגת אותם במאות ובאלפים ובכלל לא דואגת לשלומם ולטובתם.

זה, לפחות, מה שיחשוב כל מי שעוקב אחרי יוניצ"ף, הגוף באו"ם שדואג לילדים. יותר מ־20 הודעות לתקשורת הוציאו בארגון מאז תחילת המלחמה. תשע מתוכן עוסקות אך ורק במצבם של ילדים פלשתינים בעזה, והשאר מדברות על "דאגה לשלומם של ילדים בישראל ובפלשתין" - ולא מזכירות כלל שילדים ישראלים נחטפו.

ההודעה מ־5 בנובמבר מרשימה במיוחד. היא מונה את הנזקים שנגרמים לישראל בפירוט הגדול ביותר מכל שאר ההודעות - אבל מבהירה שאין בכך כדי להצדיק את התקיפות של צה"ל, שהן "שערורייה". גם ההודעה מ־14 בנובמבר, שקוראת לכל הצדדים לשחרר את "כל הילדים החטופים", היא מקוממת. ישראל, כידוע, לא חטפה אף ילד.

כמה הודעות עסקו ברצח, באונס ובחטיפה של ילדים ישראלים? אפס. תאמרו "בוקר טוב! רק היום גילינו שהאו"ם אנטישמי? שגופים בינלאומיים תמיד ידאגו שהגינויים לישראל יזרמו בשטף?". לא, לא רק היום גילינו, תמיד ידענו. וכמו שיוניצ"ף מגויס "על מלא" למאבק בישראל, כך גם ארגוני הנשים והארגונים הירוקים (תודה לגרטה), וכך מועצת זכויות האדם.

כשהובלתי, לצד חבריי וחברותיי למחנה הלאומי, את ההתנגדות להצטרפות ישראל לאמנת איסטנבול - טענו שאנחנו מעוניינים בשימור הפטריארכיה. ג'ודי שלום ניר מוזס אפילו טענה שאנחנו מעוניינים שירביצו לנשים. כשהצגנו את בלימת ההצטרפות כהישג וכיעד להמשך המאבק, כבר סומנו כמיזוגנים מקצועיים.

אבל הכתובת היתה על הקיר. כך, למשל, כתב בזמנו פרופ' יוג'ין קונטורוביץ', מפורום קהלת: "בהתבסס על ניסיונה של ישראל עם גופים בינלאומיים דומים... הוועדה צפויה לפרסם דוחות המגנים את האופן שבו ישראל מתייחסת לפלשתינים. לא מדובר בחשש היפותטי - בימים אלה האו"ם מעסיק 'מומחים' שתפקידם הוא לחבר דוחות על המצב במדינות שונות. דוחותיהם על ישראל הם בגדר גינוי מתמשך של מדיניות ישראל בשטחים".

ומה קורה כיום? ב־20 בנובמבר המדווחת המיוחדת של האו"ם לעניין אלימות נגד נשים ונערות הוציאה דוח על כך שישראל פוגעת בכבודן ובזכויותיהן של נשים פלשתיניות בפעולתה בעזה. אונס של נשים ישראליות על ידי הנוחבה? לא קרה. נשים מוחזקות בשבי עם ילדיהם הקטנים בידי חמאס? לא היה. נשים נרצחו במסיבה ונגררו ברחובות עזה לקול צהלות הקהל? מה פתאום.

יותר מ־20 הודעות לתקשורת הוציאו בארגון מאז תחילת המלחמה. תשע מתוכן עוסקות אך ורק במצבם של ילדים פלשתינים בעזה, והשאר מדברות על "דאגה לשלומם של ילדים בישראל ובפלשתין" - ולא מזכירות כלל שילדים ישראלים נחטפו

צריך לשבח את רוב ארגוני הנשים בישראל ואת הפעילות הבולטות בתחום, שהתגייסו למאבק ההסברה הזה, ושמגלים, חלקם באיחור מסוים, את תחושת הבגידה והפניית העורף מצד מקביליהם בעולם. זה חשוב וראוי להערכה, אבל יש לקח אחד שחשוב שכולנו נלמד: אפשר לנהל את הדיונים הציבוריים שלנו באופן ענייני. כדאי להקשיב לטענות, כדאי לשמוע את החששות.

אפשר להתנגד להעברת כספים ולתמיכה ביוניצ"ף - לא מתוך רצון לפגוע בילדים, אלא פשוט כי לא מתאים לך לתמוך בארגון אנטישמי ואנטי־ישראלי. אפשר להתנגד להצטרפות לאמנת איסטנבול - לא מתוך רצון לפגוע בנשים, אלא פשוט כי לא מתאים לך שהמטורללים האלה יוציאו דוחות נגד ישראל מסיבות פוליטיות, או שיכפו מדיניות הגירה שלא מביאה בחשבון את הצורך במדינה יהודית אחת בתוך ים הטרור שסביבנו. אפשר ומותר להקשיב.

גם אם לא מסכימים, מתווכחים, ואפילו מכריעים בסופו של דבר אחרת מאיך שרצית - בסוף־בסוף אנחנו באותו הצד. ועדיין, עם כמה שנרצה לחשוב אחרת, העולם כולו (או במקרה הזה כולה) נגדנו.