השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת במדבר. בכך אנו מתחילים את החומש הרביעי. לספר זה יש שני שמות, האחד ספר במדבר והאחר הוא חומש הפקודים - וזאת על שם המפקדים הרבים המוזכרים בספר בכלל, ובפרשתנו בפרט. עקרונית, התורה אינה מעודדת ספירה ופקידה של העם, ולכן ציוותה בעת מיפקד לתת סכום של כסף כדי לכפר על מעשה המיפקד כמבואר בספר שמות: "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם".
ואכן, בתולדות המקרא מוכר לנו סיפורו של דוד המלך שציווה על שריו לספור את העם בניגוד לציווי התורה. המקרא מספר שהוצעו לדוד שלושה עונשים אפשריים והוא בחר בעונש שנראה לו הקל ביותר, והוא מחלת דבר לשלושה ימים. אם אכן הספירה היא דבר לא ראוי, מדוע אפוא פרשתנו מתארת את הספירות בצורה מפורטת כל כך? רבותינו לאורך הדורות הציעו פתרונות שונים לשאלה. להלן דבריו של רבי משה בן נחמן (מגדולי הפרשנים במאה ה־12 בספרד): "אבל כפי דעתי היה הקצף עליו (על דוד המלך) בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב".
ספירת אנשים יכולה להיות מעשה של התנשאות וגאווה ולחלופין פעולה חיונית. כשהמלך סופר את הנתינים כדי להתגאות בכמות האנשים שעליהם הוא שולט, זה נורא. אך כשהוא מבקש לעשות את מעשה הספירה כדי לדעת כיצד להתכונן לקרב, כיצד להיערך לחלוקת משאבי המדינה וכדומה, זו פעולה הכרחית הנובעת מתוך אחריות ואכפתיות. את זה מבקשת ללמד פרשתנו. הנהגת המדינה והמעשים הכרוכים בה יכולים להיות ראויים ומותרים ויכולים להיות מגונים ומאוסים, הכל לפי הגדרת המטרה ולא בהתייחסות טכנית למעשה עצמו. משה מתבקש לספור את העם ערב הכניסה לארץ כדי לדעת כיצד להיערך לקרבות הצפויים בארץ ישראל, בניגוד לדוד שקשה לראות מטרה ספציפית שבגללה היה זקוק למיפקד. מעניין לשים לב שאין התורה בונה על ניסים וסיוע מלמעלה, שהרי אם זו היתה מגמתה היה צריך לאסור קיום מיפקד שכן אין בו צורך.
במקורותינו אנו מוצאים דרך נוספת להתבוננות על הספירה. כשאדם אוהב משהו, הוא נוהג לסופרו שוב ושוב. וכך אנו אומרים בתפילת "ונתנה תוקף": "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה נפש כל חי". חכמינו אומרים כי "בני אדם רגילים למשמש בכיסיהם ולספור מעותיהם", שכן הם חביבים עליהם. ולכן רש"י פירש "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם".
לדבריו, אין ממש צורך במעשה הספירה ולא הכניסה לארץ עומדת בראש מעייניו של אלוקים ברגע זה. מה שבאמת קובע הוא היחס הנפשי לספירה. האם הוא נובע מאהבה או פועל יוצא של צורך טכני? גם לספירה טכנית יש מקום, אבל אז היא טעונה כפרה שכן מתלווה אליה חשש של גאווה או התייחסות פונקציונלית אל אנשים, ולכן היה צריך לתת מחצית שקל בעת כל מיפקד טכני ודוד המלך כשל בכך.
הספירות של חומש במדבר נובעות מעולם של אהבה. החומש הקרוי בשם חומש הפקודים היה יכול להיקרא גם בשם חומש האהבה, כיוון שהספירות הרבות במהלכו הן ביטוי לקשר העמוק של האלוקים לעמו ישראל. דווקא אחרי הכישלון של חטא העגל ולאחריו חטא המרגלים ועוד כישלונות אחרים שיתרחשו במהלך המסע במדבר, יש צורך לחזור ולהזכיר את האהבה שאינה תלויה בדבר, ולכן אלוקים יספור וימשיך לספור אותנו.
אנו קוראים את פרשת במדבר לקראת סיומם של ימי ספירת העומר. 49 ימים נספרים מפסח ועד לחג שבועות (שיחול בשבוע הבא). זו אחת הדרכים שלנו לבטא אהבה וגעגוע ליום שבו קיבלנו את התורה. ספירה של ימים, אנשים ואפילו חפצים יכולה להיות ביטוי למבט נמוך ושפל או למבט גבוה וראוי. הספירה במדבר והספירה שלנו היום שתיהן מכוונות את המבט שלנו לראות את הדברים הטובים. שבת שלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו