כולם מדברים על הפקקים, כולם, ב"ארץ נהדרת" נפתח המערכון על מדינה בפקק עם השיר "אני יודע שהכל יסתדר, היו זמנים קשים בסוף הכל עובר". כי כן, זה לא דבר פשוט לחוות באופן יומיומי, אבל בגלל שכל כך התרגלנו, אנחנו שוכחים מזה ברגע שזה עובר, עד היום למחרת. לצערי, זה אף פעם לא עוזב אותנו באמת. .
תוכנית "הבוקר של קשת" שלחה את ח"כ איתן כבל לחוויה אנתרופולוגית של נסיעה באוטובוס, אלא שהוא במקום לנסות להיות נוסע מן השורה בחר להפוך לכתב השטח, ושאל את הנוסעים מה הם חושבים על התחבורה הציבורית בישראל.
אני אגיד לך ח"כ כבל ולחבריך שם למעלה, ביניהם שר התחבורה ישראל כ"ץ שמתפאר בהישגיו אבל מתכחש למחדליו: אף אחד לא יחזיר לנו את הזמן האבוד שלנו. יש דברים שנמדדים לא רק בכסף אלא במה יכולנו לעשות עם עוד שעה-שעתיים ביום, במקום לעמוד בפקק, במקום לחכות לאוטובוס. החזרי הנסיעות שאני מקבלת מהעבודה לא מכסים את הזמן הזה, הוא לא נחשב לי כזמן עבודה, מה הפלא שרוב בתי אב בישראל מחזיקים לפחות רכב אחד? אין באמת אופציה אחרת, אני עוד סטודנטית שמקסימום תאחר לשיעור, אבל מה עם הורה שצריך לאסוף את ילדיו בזמן.
אין מה לעשות, כולנו מושפעים מההפקקים. אז אפשר לצחוק, להתלונן, להתעצבן, אבל בעיקר מרגיש שאנחנו מחכים. מחכים למשהו טוב יותר. לשמחתנו יש גם כאלה שפועלים: קבוצת תושבים אלמוניים, כנראה מרמת החייל וגבעתיים, צבעו בעצמם נתיב תחבורה ציבורית בעורקים שכבר שנים נחשבים לגדושים, מזוהמים ומתסכלים למשתמשי התחבורה הציבורית ושלטים שונים נתלו ברחבי גוש דן. הייאוש לא גבר עליהם והם החליטו להשמיע קול זעקה ולקבוע עובדות בשטח.
זה לא התפקיד שלנו לסמן את הדרך, אבל מרגיש כבר כאילו אין ברירה. במקום לקדם פתרונות מהירים עד לרכבת הקלה מצופה מאיתנו להמתין. אבל קרה שנפלנו למלכודת. המשפט, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה מרגיש מתאים. השר ישראל כ"ץ מבטיח שיהיה טוב יותר. אבל מתי? בעזרת קידום בלעדי של כבישים גדולים ועוד חניונים והמתנה לרכבת הקלה? בינתיים, אנחנו הנוסעים ממשיכים להיות תקועים.
אחת השאלות שאני חושבת שמתכנני התחבורה בישראל שכחוו לשאול היא כזאת: איפה אנחנו רוצים להיות בעוד עשר שנים? אם אנחנו שואפים לחיות במדינה עם פחות הרוגים בתאונות דרכים, משק עבודה פורח ועירוניות מתקדמת - עוד כבישים חדשים פשוט לא יעזרו. מדוע? מכיוון שהאוכלוסיה בישראל גדלה בקצב מהיר, וכמות המכוניות על הכבישים מכפילה את עצמה מידי שנה. ישראל גם ככה קטנה ואין סיבה להמשיך להגדיל את הבעיה. המערכת הפרברית של שתי מכוניות למשק בית לא יכולה לעבוד במדינה כמו ישראל. בעיקר לא כשחושבים על העשור הקרוב. הפתרון היחיד הוא חשיבה מחדש על תחבורה ציבורית (לא רק רכבת כבדה או קלה) אלא על הדבר הבסיסי ביותר - האוטובוס.
זוכרים את אוטובוס הקסמים? אוטובוס שכיף להיות בו? ככה התחבורה בישראל יכולה להראות אם רק נחליט. מדובר בתהליך תכנוני שיאפשר את המעבר לרכבת הקלה בצורה חלקה. מחר בבוקר אפשר לתחזק את האוטובוסים, להטיב את הקווים הקיימים, להתייחס למערכת האוטובוסים כאל רכבת. להרגיל אנשים לכך שהתחבורה הציבורית (תחבורה עבור הציבור) היא עדיפה מאשר הרכב. לשים וויפי בכל האוטובוסים, להגדיל את ההיצע ולשתף את התושבים בבחירת הקווים נוספים או השלמה.
כיום הרכבת הקלה מיועדת לכולם אבל מה יקרה כאשר אותם אנשים, שמעולם לא נסעו בתחבורה ציבורית, יחוו חוויה אחת מאכזבת ברכבת החדשה (שעדיין לא ברור מתי תפתח) ויחליטו להמשיך להיות תלויים ברכב הפרטי? אולי זאת תהיה בעיה שלהם, אבל זאת גם תמיד תישאר בעיה שלנו. החשיבות של איכות התחבורה הציבורית היא הגדולה ביותר במדינה כמו ישראל.
