סוף סוף שגרה. או לפחות התחלה שלה. התחלה, כלומר, כי בעוד שנייה חופשות החגים כבר עלינו. כבר תשע שנים שאנחנו מבקשים להתאים בין החופשות של ההורים לבין החופשות של הילדים, לא בגלל שלא בא לנו להיות איתם, אלא דווקא בגלל שכן בא לנו, אבל גם בא לנו לפרנס אותם ולהצליח לשלם משכנתא או שכירות וגם בא לנו לא להיות מפוטרים, שזו אופציה שבהחלט יכולה לקרות לנו אם ניקח חל"ת של חודשיים בחופש הגדול כדי להיות עם הילדים - וזה עוד לפני שדיברנו על היעדר הכנסה בחודשים הכי יקרים בשנה.
אם בשנות המאבק הראשונות עצם הדיון היה מפתיע, כי היעדר הסנכרון בין המערכות הוא משהו שאף אחד לא חשב עליו קודם, בשנים האחרונות אנחנו שומעים בלי סוף על הפער האדיר הזה והכשלים שהוא גורם. זה מדהים ומבורך, והגיע הזמן להעמיק בעוד נקודה נשכחת אבל קריטית.
מאבק החופשות הוא מאבק פריבילגי של אנשים שעובדים ומתפרנסים באופן לחוץ אך מספק, אלה שיכולים לשלוח את הילדים לקייטנות, וכבד להם המחיר: המחיר הכלכלי, החינוכי, הנפשי, החברתי והמשפחתי. אבל לא כולם יכולים להרשות לעצמם. כשאנחנו נאבקים על הרצון שלנו להיות עם הילדים בחופשות, אנחנו נאבקים גם על צמצום פערים חברתיים.
נורא קל לצקצק בלשון על ההורים המפונקים שקשה להם לשלם אלפיים שקלים לקייטנה עבור ילד אחד למשך שלושה שבועות. נורא קל להגיד שההורים המפונקים רק רוצים שמישהו אחר יטפל להם בילדים בזמן שהם שותים קפה ועושים ציפורניים. נורא קל להגיד שהמאבק הוא שטויות, שגם לדור הקודם היה קשה ושכולם הסתדרו בסוף. אפשר כמובן להתעלם משעות העבודה שהתארכו, יוקר המחיה המוטרף, והעובדה שדור הסבים והסבתות עוד בשיא שנות הקריירה שלו.
אבל תנסו רגע להסתכל בעיניים למי שלא יכול להרשות לעצמו. למי שמנסה למצוא מישהו שיישאר עם הילד שלו בן ה־6 כשהוא יוצא לעוד משמרת ארוכה במפעל ייצור. תנסו להיכנס רגע לעיניים וללב של אמא שנאלצת להשאיר את בנה בן ה־5 לבד בבית או עם אחיו הגדול בן ה־7 כשהיא יוצאת לעוד יום עבודה בסופר, כי היא לא יכולה לממן להם מסגרת שתשמור עליהם לכל כך הרבה שעות.
תנסו להגיד להם בפנים שהם מפונקים, להגיד לילדים שלהם שזו לא באמת בעיה והם יכולים להסתובב ברחוב בכיף. תגידו להם שההורים שלהם סתם רוצים בייביסיטר, שהם לא רוצים לגדל אותם, שחופש גדול הוא הכרחי, וכך גם 44 ימי חופשה במהלך השנה. תסתכלו להם בעיניים ותגידו להם שלדעתכם זה מעולה שהם לבד בבית, בזמן שחברים שלהם מרמה סוציו־אקונומית גבוהה יותר מצליחים להתפתח בתקופות החופש במסגרות איכותיות ויקרות.
רוצים לדבר על חינוך? בואו נדבר חינוך. מחקרים רבים מראים איך במהלך השנה מצטמצמים הפערים, וכשיוצאים לחופש הפערים גדלים: מי שיכול להרשות לעצמו מקדם את הילד שלו, אבל מה עם מי שלא? כל מי שחינוך יקר לליבו לא פחות מהרגלים ישנים, צריך לפקוח עיניים, לראות גם אותם ולבקש מערכת מאוזנת למען כולנו.
הכותבת היא יו"ר ארגון "הורים עובדים לשינוי"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו