שנות המלחמה בסוריה מיקדו את תשומת הלב בתפקידם של הכוחות המיליציוניים. מרבים לדבר על מיליציות שיעיות איראניות ועיראקיות, אבל גם הכוחות הכורדיים וכוחות האופוזיציה למשטר אסד הם כאלה. למרות שמאז ימי העולם העתיק היה לכוחות מיליציה תפקיד משמעותי, משהו התחדש: אם בעבר הפעלת כוח מיליציוני נבעה מכורח נסיבתי, מהיעדר יכולת להעמדת כוח צבאי סדור, בשנים האחרונות, בנסיבות חדשות, ההפעלה של כוחות מיליציה נעשתה נחוצה משיקולים נוספים.
מהם שני יתרונות, שהוכרו מסורתית כעומדים לצידם של כוחות מיליציוניים? ובכן, האחד כרוך בגמישות ובזריזות ההתארגנות לנסיבות פעולה ייחודיות, בהשוואה למערכת ארגונית צבאית סדורה. היתרון השני כרוך בכוח ההנעה המונע מתודעת שליחות ואמונה, בהשוואה למערכות צבאיות מוסדיות, המבוססות על הנעה מכוח המשמעת הארגונית וציות לחוק.
שני יתרונות אלה התגלו כמועילים גם בלחימה בסוריה. בחודשים הראשונים למלחמת האזרחים נחלו כוחות הצבא הסורי הסדיר כישלונות, שנבעו מדפוסי פעולה בלתי תואמים לנסיבות החדשות ומרוח לחימה רופסת. המענה המיידי התפתח בהפעלת כוחות עממיים, לא סדורים, שפעלו בנאמנות למשטר, באכזריות רבה. בהמשך הצטרפו כוחות חיזבאללה, שהוסיפו עוצמות חדשות: על אף ארגונם הצבאי המוסדי, שימרו ברוח לחימתם מקור הנעה אמוני ועדתי. במסירות זו ביטאו זריזות גדולה באימוץ צורות לחימה חדשות.
בסתיו 2015, עם כניסת הרוסים ללחימה בסוריה, לנוכחות הכוחות המקומיים בזירה - צבא סוריה, כוחות חיזבאללה וכוחות אחרים - היתה השפעה עקרונית על עיצוב רעיון הפעולה הרוסי. נוכחותם של כוחות מקומיים בלחימה חסכה מהרוסים את ההתמודדות באתגר הבאת כוח יבשתי, שארגונו והכנתו דורשים זמן, והפעלתו כרוכה בסיכוני הסתבכות.
בנסיבות שהתפתחו, גם ארה"ב ובעלות בריתה הצבאיות וגם הרוסים ביטאו בגישתם מודעות מבצעית לפערי הזמינות הקריטיים בין תנאי המוכנות של הכוח היבשתי, לצורכי הפעלתו ככוח משלוח, לבין קצב ההתרחשות המהיר של ההתהוות האסטרטגית. כך שילב רעיון הפעולה הרוסי בין הפעלת כוח אווירי רוסי שזמין לפעולה מיידית לבין לחימה קרקעית שהתבססה בעיקרה על כוחות מקומיים, המעורים בסביבה ומוכנים לפעולה. מהיגיון דומה נבע גם דפוס הלחימה שעיצבו האמריקנים בשחרור צפון עיראק והעיר מוסול מכוחות דאעש.
למרות הבדלי תרבות ומורשת דוקטרינרית בין מערכות הצבא בארה"ב וברוסיה, שתי המעצמות נמנעו עד כה משילוב כוחות היבשה הסדירים שלהן בלחימה הקרקעית בשדות הקרב בסוריה ובעיראק. מגמה זו נובעת משאיפתן להגן על חייליהן משחיקה בלחימה רבת־נפגעים, אולם היא מונעת לא מעט גם מההכרה בטבען המתמשך של המלחמות בעידן החדש, כהרפתקה שקשה לשלוט בהגעה לסיומה המוצלח.
מדיניות משתנה
היגיון הפעלת הבדלנים בדונייצק, כלוחמי מיליציה בני המקום, מבטא מבחינת האינטרס הרוסי צורת פעולה קלאסית במרחב מתחים הדורש קיום עמימות אסטרטגית. מנקודת מבט פנים־רוסית, נשיאת הבדלנים בנטל הלחימה בקרקע חוסכת לפוטין את הכורח להפעיל את חייליו ולהתמודד עם שאלת אימהות לחיילים רוסים: "מה יש לנו לחפש בדונייצק?"
מנקודת מבט חיצונית, מול ביקורת הקהילה הבינלאומית, מדובר ביתרון משמעותי לא פחות: זהותם הכפולה של הרוסים בני דונייצק ממצה את יתרונם כבני־כלאיים. הם לגמרי אזרחים אוקראינים, ובכל זאת מאבקם מונע מזהותם הרוסית, למען אינטרס לאומי רוסי. שימור מעמדם המיליציוני מאפשר לנשיא פוטין את מדיניותו המתחמקת בשאלת אחריותו הישירה להובלת הלחימה.
ככל שמתחזקת הדרישה הבינלאומית לשקיפות במדיניות, ככל שתפוצת המידע הגלובלית, יחד עם הפיקוח הבינלאומי, הולכים ומצרים את מרחב הלגיטימציה להפעלת כוח בלחימה, כך מיצוי פוטנציאל העמימות הולך ונעשה חיוני יותר. מתוך מובהקות הדוגמה הרוסית בדונייצק אפשר להבין תופעות דומות, כמו הדינמיקה שאפיינה בשנתיים האחרונות את הלחימה בסוריה, כאשר הסכמי הפסקת האש היו למשחק כפול: הכוח הסדיר הרוסי והסורי צייתו להפסקת האש, אך באותה עת הכוחות המיליציוניים, שאינם כפופים לשרשרת הפיקוד המוסדית, המשיכו במומנטום הלחימה.
התבוננות בדפוסי המיצוי של היגיון זה יכולה ללמדנו על זירות נוספות הנוטות למצות את היתרון הגלום בשילוב מערכתי של כוחות מוסדיים עם כוחות מיליציוניים חוץ־מוסדיים. כך, למשל, הרשות הפלשתינית ממשיכה לקיים מערכת זיקות בין הכוחות המנגנוניים - כוחות דייטון - העומדים תחת סמכותו המלאה של היו"ר אבו מאזן ומופעלים בפיקוח אמריקני, לכוחות אחרים, כקבוצות התנזים, שאף הן חמושות אך צביונן מיליציוני.
זכות לישון בשקט
התבוננות במיליציות שיעיות איראניות ובכוחות בדלניים בדונייצק תציג תופעה זו באור שלילי, אולם ראוי למצוא בה גם ממדים חיוביים, כצורך ממשי הנוגע לחיינו. הסרט "דנקרק", המוצג לאחרונה, ממוקד בהיבטיה ההרואיים של רוח ההתנדבות העממית בשעת חירום. אלפי ימאים אזרחים עם סירותיהם הקטנות, שנקראו לדגל והפליגו מזרחה תחת אימת הפצצות מטוסים גרמניים, הם שהצילו את מאות אלפי חיילי הממלכה הבריטית מנפילה בידי הגרמנים. רוח האומה הבריטית, במלוא גווניה הפטריוטיים, היא גיבורת הסרט.
בימוי הסרט מדגיש מסר אקטואלי לחברה המערבית ההולכת ושוקעת בניאו־ליברליזם אנטי־פטריוטי. המסר פשוט והרואי: לא רק שרוח הצבא ויכולותיו תלויות ברוח העם, אלא אף בשעת משבר, דוגמת אירוע דנקרק, רוח ההקרבה העממית ותושיית האזרחים מעניקות לצבא רשת ביטחון.
זו היתה הנחת יסוד בלתי מעורערת בכינון כוח העמידה הישראלי למבחני שעת חירום. על בסיסה, גם לאחר הקמת המדינה, שולבו למערכת אחת מכלול המאמצים בתחומי הביטחון, ההתיישבות, התעשייה, המדע והתרבות. אלא שאף אצלנו, כמו במדינות המערב, מגמות ניאו־ליברליות, דוגמת אלה המתבטאות בדו"ח מולד על ההתנחלויות, מבקשות להפריד בין אחריות כוחות הביטחון, שעליהם מוטלת הגנת המדינה, לבין זכויות האזרחים האמורים "לישון בשקט" גם ביישובי הספר. בניגוד לכך, כינונו מחדש של אתוס ההתנדבות החלוצי, באחריות לאיחוד המאמצים, נותר גם עתה צו השעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו