סיאול בעין הסערה

יום ראשון. הסתיו מיטיב עם סיאול. החורף קר מאוד, הקיץ חם מאוד, אבל האביב והסתיו יפים ליציאה מן הבית. בכיכר אחת מפגינים נגד מדיניותה הכלכלית של הממשלה. העושר מצטבר למעלה, אינו מחלחל למטה, והנשיא החדש והליברלי, מון ג'יאה־אין, אינו עושה די לשינוי המצב.

אוטובוסים גדולים מרוקנים את השוטרים, והללו, בלתי חמושים, יוצאים בהמוניהם אל הכיכר, ועומדים הכן אל מול קבוצה של עשרות מפגינים, רובם נשים האוחזות בשלטים. אלימות לא תהיה כאן.

בשדרה הרחבה, המובילה לארמון, מכינים טורים ארוכים של שולחנות למשחקי ה"גו": משחק טבלה, עם אבנים שחורות ולבנות, שהומצא בסין לפני 2,500 שנה לערך, ואשר מטרתו להטיל מצור על אבני היריב ולכבוש שטח גדול ככל האפשר. יש בו אופציות רבות מאלו שיש במשחק השחמט, והוא דורש תכנון אסטרטגי ארוך טווח, מסבירים לי.

בארמון המלך מסתובבים זוגות צעירים בבגדים המסורתיים. לא, אין מדובר בחג או באירוע יוצא דופן. פשוט - מי שלובש את הלבוש העתיק יכול להיכנס בחינם לארמון, ולרוב הצעירים הללו יש חליפות כאלו ברשותם.

ברחוב סמוך נערכים לאירוע רב־משתתפים בהשתתפות תזמורת. כאן מדובר בתנועה שמטרתה לסלק מכבישי סיאול את המכוניות, ולחייב את העירייה לאפשר רק נסיעה על אופניים או ברכב ציבורי שאינו מזהם.

העולם מלא בכותרות המתייחסות לצפון קוריאה, לקים ג'ונג־און ואיומיו, לניסויים שהוא עושה מעל יפן, לאיומיו באשר לגואם. זה הרגע להפגין נגד הכנסת מכוניות פרטיות לסיאול? והצעירים מחייכים. המלחמה לא תבוא לכאן. זה הכל בין צפון קוריאה לארה"ב. בעיה של טראמפ. עד כדי כך? לא בדיוק.

פעם היו מגדירים עצמם כקוריאנים, משום שאינם מכירים בחלוקתו של חצי האי ובזכות קיומה הנפרדת של צפון קוריאה. היום, עוד לפני ששואלים אותם, הם אומרים שהם מדרום קוריאה, כדי שלא יחשבו שהם המטורפים מן הצפון.

אבל האיש הרע בעיניהם הוא דווקא ג'ורג' בוש הבן. ביל קלינטון הגיע להסכם עם הצפון, וההסכם החל להתבצע, והנורמליזציה החלה להתממש, אלא שאז נבחר בוש הבן, והוא רצה להפוך את כל ההחלטות המדיניות של קודמו, והחליט להטיל סנקציות כבדות על צפון קוריאה; ונשיאה הקודם של צפון קוריאה, קים ג'ונג־איל, הגיע למסקנה שאי אפשר לסמוך על האמריקנים, והפר את ההסכם הגרעיני איתם. 

 

איחוד? לא תודה

עכשיו הגיע טראמפ, והחליט להלהיט את האווירה מול צפון קוריאה. הדרום אינו לוקח חלק של ממש במשחק זה. נשיא הדרום הנוכחי הודיע לקים ג'ונג־און כי ביום מסוים בשעה מסוימת הוא ימתין לו בצריף מסוים באזור המפורז על קו הרוחב 38 המפורסם, המפריד בין שתי הקוריאות, אבל אף אחד לא בא ואיש לא התייחס אליו ברצינות. בעיני הצפון, מדובר בממשלת בובות המופעלת על ידי ארה"ב, ורק עם ארה"ב יש מקום להידבר.

נשיא הדרום התנגד מאוד להצבת טילי ה־THAAD האמריקניים בדרום. לאחר שהוצבו שתי סוללות, צמצמה סין את הקשרים שלה עם דרום קוריאה, בטענה כי הרדאר של הטילים המדוברים חושף לחלוטין את סין, וכי לא תוכל להשלים עם כך.

 

קים ג'ונג־און מאיים, אבל הצעירים בדרום מחייכים. הרחוב הראשי של סיאול שנסגר לכבוד תחרות ה"גו" 

 

אבל לאחר שהוחל בניסויים גרעיניים חוזרים מצידו של מנהיג צפון קוריאה, השלימה ארה"ב את מספר סוללות הטילים לשש, והסינים הגיבו על כך בהפסקה, כמעט מוחלטת, של התיירות הסינית לדרום קוריאה. המחיר הכלכלי הוא עצום. הסינים היו קבוצת התיירים הגדולה ביותר לדרום; מערכות ענק שהוקמו עבורם (כמו מערכת הדיוטי פרי שאפשרה להם לקנות בדרום קוריאה ולקבל את המוצרים הפטורים ממכס בשדה התעופה) שובתות מעבודה. חברות כלכליות מדרום קוריאה נאלצות לעזוב את סין. מדובר באובדן הכנסה בסכומי עתק, וטראמפ עוד מצפה מן הדרום לשלם עבור סוללות הטילים שהדרום לא רצה בהן, ואשר בגללן הוא סובל כלכלית.

הקוריאנים שאיתם נפגשתי אינם רוצים להתאחד עם הצפון. יש אמנם משרד ממשלתי לאיחוד, אך אין בכך כדי לומר שהדרום נערך לרגע שבו אזרחי שתי המדינות ייפלו אלה לזרועות אלה. המחיר הכלכלי שיהיה כרוך בכך הוא מעבר ליכולת הדרום.

30 אלף מהגרים מצפון קוריאה נמצאים בדרום, וקיימות מערכות המסייעות לקליטתם. עם הגעתם לדרום הם מקבלים אזרחות, אבל תהליך הקליטה קשה. השפה זהה, אבל הכוונות אחרות והמושגים אחרים. יש מעט מאוד דרום־קוריאנים שיש להם בני משפחה מדרגה ראשונה בצפון, והללו מתמעטים מדי שנה.

אנשי הצפון הם אנשים אחרים. אולי אפשר יהיה להקים איתם איזו קונפדרציה בעתיד הרחוק. בכל מקרה, סין היא כאן שחקנית ראשית, וצריך להבטיח כי צפון קוריאה תישאר מדינת חיץ בינה ובין הדרום, שחיילים אמריקנים ונשק אמריקני מוצבים שם. 

 

הכעסים במרכז

דרום קוריאה היא הצלחה כלכלית גדולה והצלחה חינוכית גדולה. אבל קיימת בה תחושה עמוקה של חוסר ביטחון עצמי. שמענו על מקרים כאלה. במבחנים הבינלאומיים במדעים המדויקים היא נמצאת בין חמש הראשונות, אבל כשמדובר בחדשנות וביזמות - היא רחוקה ממקומות אלה. אולי משום שהיא מוציאה אנרגיה גדולה כל כך על כעסיה: על האמריקנים המנהלים מאבק על חשבון ביטחונה של קוריאה, על הסינים המתנקמים באמריקנים והפוגעים בדרום־קוריאנים, ובעיקר - על יפן.

סיפור "נשות הנוחות", אותן נשים מקוריאה שהיפנים לקחו לעצמם כשפחות מין כשכבשו את קוריאה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ובמהלכה, הוא הסיפור שאינו מסתיים לעולם. 

שום התנצלות יפנית רשמית אינה מתקבלת בעיניהם כמספקת, ובשנים האחרונות הם ממלאים את העולם בפסלים של אישה קוריאנית היושבת ליד כיסא ריק, ועליו פרחים.

הפסלים הללו מסמלים את אסונן של "נשות הנוחות", וכאשר הוצב אחד מהם בפתח הקונסוליה הכללית של יפן בסן פרנסיסקו, נקרא שגריר יפן בדרום קוריאה ל"התייעצויות", שמהן חזר רק לאחר שלושה חודשים.

בעין הסערה העולמית, חיה דרום קוריאה במצוקות העבר, מכינה את צעיריה לעתיד, באמביציה שאינה יודעת גבולות, ומשחקת "גו" בהווה. העימות עם הצפון אינו נושא לשיחה. את זה משאירים, לדבריהם, ל־CNN. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו