1. אנחנו לא מתווכחים עם ערביי האזור. גם לא עם האסלאמיסטים ולא עם האירופאים הבוחשים באמצעות ארגוני הזכויות. לא איתם אנחנו מתווכחים, אלא עם עצמנו, רבים בינינו - עד כדי קרע ואובדן העצמאות חלילה - על רעיון שקיים רק בראשם של היהודים.
לא מזמן נפגשתי עם חוקר אירופאי שהגיע ללמוד על הסכסוך. במאמרים קודמים האשים את ישראל. מה משנה לך דעתי? אמרתי. בדוק בעצמך את הנושאים הבאים: ראשית, מנהיגים ישראלים הציגו הצעות לסוף הסכסוך. ההצעה האחרונה (של רה"מ אולמרט) כללה נסיגה משטחי שומרון ויהודה כולל בקעת הירדן וחילופי שטחים עד לרמה של 100 אחוזים מהשטח שנכבש בידינו ב־67', חלוקת ירושלים או ניהול משותף שלה, יישום סמלי של זכות השיבה (עשרות אלפים או יותר) ופיצוי לפליטים. ההצעה הישראלית מתועדת במסמך שכתב סאיב עריקאת לאמריקנים עם כניסתו של ברק אובאמה לנשיאות ב־2009. לעומת זאת, עד כה איננו יודעים מהן הדרישות הסופיות של הערבים, שלאחר הגשמתן המלאה יואילו להכריז על קץ הסכסוך וסוף התביעות. שלחתי את בן שיחי לחפש שם מישהו רשמי שיגלה לו את הדרישות.
הנושא השני שהזמנתי את האירופאי לבדוק הוא סוגיית הזכות: האם יש ערבי כלשהו על הפלנטה שיסכים לומר, שאמנם כל פלשתין שייכת לערבים והיא אדמת הקדש מוסלמית, אבל שכונה אחת בתל אביב שייכת בדין ליהודים מבחינה היסטורית, דתית ומשפטית. לא הכרה דה פקטו - כי אנחנו כבר פה ויש לנו כוח צבאי שאינם יכולים לגבור עליו - אלא הכרה בדין! שכונה אחת בלבד שיש לנו עליה זכות מלאה.
אני מניח, אמרתי לו, שתעלה חרס בידך. אתם, האירופאים, מתווכחים איתנו על מתווה שהצד השני לא קיבל מעולם. כל מתווה שפירושו מדינה פלשתינית קטנה על הרי שומרון ויהודה - אפילו יכלול את ירושלים העתיקה - כשיגיע רגע האמת, הפלשתינים לא יחתמו עליו. צאו ובידקו מאז 1919 בהסכם ויצמן־פייסל, הם מעולם לא הסכימו לחתום על חלוקת הארץ. אבל אנחנו, היהודים, נלחמים זה בזה ומאשימים את עצמנו שאין שלום - כי לא היינו רציניים דיינו, ולא הצענו הצעה שהצד השני יכול לחיות איתה וכהנה תירוצים למכביר.
על הדרך הצעתי לחוקר האירופאי לבדוק גם את עמדת ערביי האזור ביחס לדרישת השיבה - עמדת אזרחי ישראל הערבים, עמדת ערביי הרשות הפלשתינית, אלו שבעזה ואלו שבפזורה הפלשתינית. האם הם מוכנים לפתור את בעיית הפליטים שלהם רק בשטח המדינה הפלשתינית העתידה? מעניין, אמר לי בן שיחי, אבדוק ואחזור אליך. אני עוד ממתין.
2. לפני שנפרדנו אמרתי לו ששלושת הנושאים שהזכרתי נוגעים בפרקטיקה של מה שמכונה "הפתרון". אבל לפני הפרקטיקה, אינך חושב שראוי לבדוק את העיקרון הקודם לפרקטיקה: מי הצדדים בסכסוך? אם יש פה שתי תנועות לאומיות הנאבקות על כברת ארץ, סביר לדבר על חלוקתה. זה לא אומר שיסכימו, אבל לכל הפחות יש מכנה משותף שלצופה מהצד נראה בסיס הגיוני לפתרון: התנועה הלאומית של העם היהודי והתנועה הלאומית הפלשתינית. אך גם פה מדובר במונולוג של היהודים עם עצמם.
רוב היהודים הסכימו בשלבים שונים של ההיסטוריה האחרונה להכיר בהגדרה העצמית של ערביי האזור ולחלוק את הארץ. נכון, בין היהודים לא שררה הסכמה ביחס למידת השטח המחולק, אבל היתה הסכמה עקרונית. לא כך בצד השני; לא ערביי עזה ולא ערביי שומרון ויהודה וגם לא אזרחי ישראל הערבים (לכל הפחות הנהגתם) אינם מכירים בלאומיות של העם היהודי. עבורם איננו לאום אלא דת, ולכן לא זכאים להגדרה עצמית ולמדינה משלנו.
"הציונות חייבת לעזוב את האזור". ערביי ישראל מניפים דגלים פלשתיניים בהפגנה בוואדי ערה// צילום: מישל דוט קום
ערביי עזה - קראו באמנת חמאס. היהודים אינם מופיעים שם כלאום, אלא כדמון העומד בדרכם של המוסלמים להשליט את שלומם על העולם. האסלאם רואה עצמו כיורשן החוקי של הדתות שקדמו לו, במיוחד היהדות. הדרך היחידה של יהודי ישראל והעולם לחיות, היא רק תחת שלטון האסלאם כבני חסות, אחרת יש להשמידם. "ישראל על יהדותה ויהודיה קוראת תיגר על האסלאם והמוסלמים".
ערביי הרשות הפלשתינית - לכאורה, מדובר בתנועה חילונית. הנה סעיף 20 באמנה הלאומית הפלשתינית: "...היהדות כדת שמימית איננה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו כן אין היהודים עם אחד, בעל אישיות עצמית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם מצויים". קיראו שוב: היהודים אינם לאום ואפילו לא עם אחד, אלא קבוצות דתיות.
עולה מכאן שאין הם יכולים לתבוע הגדרה עצמית לאומית וגם לא ארץ למימושה. משום כך, אומר הסעיף בראשיתו: "טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלשתין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית".
ערביי ישראל - מסמך החזון של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל מדבר על ישראל כ"אתנוקרטיה" (מדינה שבה שולטת קבוצה אתנית המוגדרת באמצעות הדת) שהיא "תולדה של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות־ציוניות באירופה ובמערב", "בסיוע מדינות קולוניאליסטיות". המאבק שהמסמך מתווה הוא נגד הגדרת ישראל כמדינה יהודית.
3. לאחרונה הופיעה ח"כ חנין זועבי בוושינגטון במכון הפלשתיני בעל השם התמים Jerusalem Fund, ופרשה את משנתה ביחס לישראל. בנושא הזה שורר קונצנזוס כמעט מלא בין חברי הרשימה המשותפת. זועבי תלתה את ההתעוררות הלאומנית של ערביי ישראל בהסכמי אוסלו שביקשו לפתור את הבעיה של "ערביי 67'" והוציאו מהמשוואה את "ערביי 48'". המאבק, אמרה, הוא על "שינוי ההגדרה של המדינה" (כמדינה יהודית): "לא מספיק שישראל תעזוב את עזה והגדה המערבית; הציונות חייבת לעזוב גם כן את האזור".
זועבי נדרשה להתמודד עם הסתירה בין הדרישה להכיר בערביי הארץ כלאום פלשתיני מובחן, לבין ההתנגדות הנחרצת להכרה דומה ביהודים: "התשובה שאנו נותנים היא שהיהודים אינם לאום. אז אי אפשר לדבר על הגדרה עצמית לעם היהודי אלא לישראלים; הם כן יכולים לקבל הגדרה עצמית, אבל לא כמדינה יהודית אלא בתוך מדינה דמוקרטית חילונית... שמבטיחה את זכות השיבה, שוויון מלא וכמובן סיום המצור והכיבוש".
אבל היהודים בשלהם, נלחמים ביניהם על פתרון מדומיין ומארגנים צעדות ועצרות ומיליון מאמרים המוכיחים את אשמתם שלהם, בעוד הצד השני משתאה לתמימותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו