בשמחת תורה קראנו את הפרשה האחרונה בספר "דברים" ובכך סיימנו את הקריאה בחמישה חומשי תורה. לאחר מכן נתחיל לקרוא וללמוד מבראשית. הקריאה המחודשת יכולה לעורר רגשות סותרים. מצד אחד הכל מוכר וידוע, את עיקרי הדברים כבר קראנו במהלך השנים כבר עשרות פעמים. מה יש עוד לחדש לנו שלא שמענו? אולי היה כדאי להתחיל ללמוד משהו חדש לגמרי? מצד שני, דווקא קריאה מחודשת מאפשרת תשומת לב לנקודות שהזנחנו או לא שמנו לב אליהן בעבר. הקריאה החדשה יש בה לעיתים נכונות לגשת אל הדברים המוכרים בדרך חדשה. אחרי שנה, נקודת המבט שלנו על הטקסט יכולה להשתנות, להתחדש להתרחב.
המסורת היהודית התוותה לנו נתיב קבוע, שבו אנו חוזרים וקוראים שוב ושוב בספר הספרים, מתוך אמון ביכולת שלנו לגלות בכל עת רבדים נוספים. האם יש קשר בין סופה של התורה שאותה קראנו לתחילתה? במבט ראשון לא.
ספר "דברים" מתאר בסופו את ימיו האחרונים של משה, תהליך פרידתו מהעם, האבל והמספד שנערך לו, כולל תיאורים מאלפים על תרומתו של משה לאומה הישראלית ביציאת מצרים. מעלת משה כגדול הנביאים מצוינת במילים: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים". לעומת זאת, ספר "בראשית" פותח בתיאור הבריאה של העולם והדורות הראשונים שפעלו בו. לכאורה אין כל קשר. אולם חכמינו הצביעו על תופעה העוברת כחוט השני וקושרת בין הסיפורים. וכך אומר התלמוד - "תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב ויעש השם אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. וסופה גמילות חסדים דכתיב ויקבור אותו בגיא".
מבין האירועים הדרמטיים של בריאת העולם, בוחר התלמוד להתייחס דווקא לפעילות ההלבשה של אדם וחוה. מבין כל נקודות הציון החשובות במותו של משה, מתעכב התלמוד על היות האלוקים עוסק בקבורתו של משה, פעילות המוגדרת כמעשה של חסד.
למה היה חשוב לחכמינו להתעכב דווקא על פעולות אלה? מעשה החסד של ספר "בראשית" נעשה לאחר "לידתו" של אדם שחטא וזקוק לכיסוי. אין זה האדם שחי בגן עדן ואינו מתבושש, אלא אדם שחי פה על פני האדמה ובזיעת אפיו מוציא לחם. זה האדם שאנחנו מכירים.
לפני שהאדם משולח מגן עדן "לעבוד את האדמה אשר לוקח ממנה", עושה לו אלוקים בעצמו כותונת עור ומלביש אותו. בסופה של הקריאה בתורה אנו פוגשים אדם החוזר אל האדמה.
"וימת שם משה", ושוב אלוקים בסוף חיי האדם נמצא לצידו, "ויקבור אותו בגיא בארץ מואב". החסד האלוקי מלווה את האדם מרגע לידתו ועד סופו. מתחילת התורה ועד לסופה.
רבים שואלים מה משמעות הסיפור המקראי על בריאת העולם, ואין אנו מבינים כיצד ברא אלוקים את היקום. ממילא, מה תועלת יש בפירוט מעשי הבריאה, שבלאו הכי אין האדם הפשוט מסוגל באמת להבינם? ייתכן שחכמינו מבקשים להצביע על הקריאה הרצויה בפסוקים. אם נבין שמהות התורה היא חסד, ולכן היא עוסקת בסיפור חסדי האלוקים על האדם משחר הבריאה ועד סוף התורה - נקבל קריאת כיוון למטרת סיפור הבריאה ולמטרת קיומנו בעולם הזה. אם נפנים שתמצית הסיפורים כולם נועדו להמחיש את טובו של האלוקים המנהיג את עולמו, נבין גם מהי משמעות המושג עולם נברא, מול עולם קדמון וסתמי.
הסיפור המקראי על בריאת העולם, כמו גם על הנהגת ההיסטוריה כולה, הוא ביטוי לרצון האלוקים להיטיב עם בריותיו. אדם החפץ לדבוק במידותיו של הבורא - חייב גם הוא להיטיב עם האחר ולראות בכך את עיקר קיומו בעולם. על פי חכמי הקבלה, מאחר שאלוקים מילא את העולם כולו כדי לברוא את העולם, הוא צמצם את עצמו כדי לפנות לנו מקום, מה שהופך את מעשה הבריאה כולה למעשה של חסד.
בדברים אלה טמונה ההבנה שכל נתינה של האדם מכילה בתוכה את הצורך להיות נכון לוותר על משהו מעצמנו, כדי שנוכל להכיל את האחר שלו אנו מבקשים לסייע. שבת שלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו