אתם בוודאי מכירים את הציטוט המפורסם של סיינפלד "בשביל האדם הממוצע, אם הוא צריך ללכת להלוויה, הוא היה מעדיף להיות המת ולא זה שנושא את ההספד"; אז עכשיו תארו לעצמכם מה עובר בנפשו של אדם מגמגם כאשר עליו לעמוד מול קהל, ואגב הנאום שלו ,גם לחשוף את עצמו כאדם מגמגם בפני קהל שאינו מודע לבעיה.
אני נועם, בן 39, מגמגם מגיל ילדות. "להוציא ממנו מילה זו עבודה בכלל לא מועילה" כך כתבו בספר המחזור שלי, כאשר סיימתי כיתה י"ב; כי באמת לא הרביתי להשתמש בקול שלי. איבדתי לגביו את האמון, וכאשר דיברתי זה היה רק לצרכים פרקטיים של "קח ותן", בטח שלא כדי לנאום ולשכנע. כשתפקדתי בתור ש"ג בבסיס צבאי, הפחיד אותי יותר הצורך לדבר במכשיר הקשר, מאשר שיגיע מחבל לשער, כי נגד מחבל היה לי נשק, אבל נגד גמגום לא היה לי.
לצערנו, מנסיוני האישי הכלים הטכניים אשר קלינאי התקשורת יודעים לתת אינם נותנים לאדם המגמגם מענה יעיל במקרים של לחץ או דיבור מול קהל. בזמן בו שרויים בלחוץ עצום לא ניתן התמקד בשיטות הדיבור המלאכותיות וזה מעמיד את המגמגם מול שוקת שבורה, ואף להאשמות מהסביבה שהוא "לא התאמץ מספיק".
אדם עם פחד קהל, ובפרט אדם מגמגם נוטה להימנע מעמידה בפני קהל ולא פעם משלם על כך מחיר כבד במימוש העצמי שלו, בפיתוח הקריירה שלו, ולפעמים גם בחייו החברתיים. לצד הכלים הקלאסיים שיעילותם מוטלת בספק ואינם עומדים במבחן, יש גם כלי נפלא ומהנה שהוא השתתפות במועדון דיבייט שאני רוצה שתכירו.
הדיבייט הוא בעצם ספורט אינטלקטואלי בדמות של משחק שכנוע קבוצתי, מעין סימולציה של פרלמנט מול קהל. זוהי למעשה סיטואציה שונה מכל וריאציה של דיבור מול קהל. היא מעמידה את המשתתף במצב בו הוא חייב לעמוד על שלו ולתקוף את הטיעונים של הצד השני, ותוך כדי כך היא מציתה מחדש את הביטחון העצמי האבוד ואף יוצרת (קצת) אמוציות נגד היריב, והאמוציות מנצחות את הפחד, הוא מנצח את סגנון הדיבור ומתמקד רק על התוכן, מה שחשוב בתחרות הזאת זה מה את אומר, ולא איך. תמיד יקשיבו לך, משום שיצטרכו לענות לך. יש כאן סוג של קסם. הביקורת העצמית פתאום מתפוגגת.
לפני כ-3 שנים הכרתי את אלון כהן, מנהל מרכז כהן-אידוב לדבייט ורטוריקה. שלחתי לו מייל ואמרתי מראש את האמת, אני מגמגם שרוצה להשתתף במועדון. חששתי שאולי יגידו לי "עזוב, זה לא בשבילך", אבל למזלי אלון שמח להזמין אותי והתחלתי להשתתף בקביעות. זו חוויה גדולה לגלות את העוצמה והערך הטמון בקול שלך, אחרי שנים של הימנעות. חששתי בהתחלה מהתגובות של המשתתפים שם, אחרי הכול, אני המגמגם היחיד, ומי יודע, אולי יחשבו שאני אוריד את רמת המועדון.
לשמחתי, לא כך היה. פגשתי אנשים נפלאים וסובלניים, למדתי גם לנצח ולהתמודד בעוז גם מול משתתפים ותיקים. לאחר מכן יזמתי גם פעילות דיבייט במסגרת עמותת אמב"י. זו הייתה קפיצה גדולה למים בתור אדם שממש לא מרבה לארגן מפגשים או פעילויות. מי שגילה את הפוטנציאל והשתתף בקביעות שיפר הרבה את כושר השכנוע שלו.
לצערי, אין הרבה מועדונים כאלו מחוץ למסגרות אקדמיות, וחשוב שתהיה התעניינות בכך. אז אם אתם חוששים לדבר מול קהל, או נמנעים מלעמוד על שלכם, ובפרט אם יש לכם בעיית דיבור כלשהי, זה בדיוק המקום להתגבר על זה ולגלות מחדש את העוצמה שיש בקול שלכם.
