מ"סכום אפס" להישג כפול

אנחנו לא האמנו שדבר כל כך טוב קרה לנו: שחזונו של תיאודור הרצל התגשם 13 שנה אחרי מותו, ושהאימפריה הבריטית, שכבר כמעט כבשה את פלשתינה, מודיעה באופן רשמי כי היא מוכנה להעניק ליהודים בית לאומי בארץ ישראל. הערבים לא האמינו שדבר כל כך נורא קורה להם: האימפריה הטורקית האסלאמית קורסת לנגד עיניהם, ואילו השליטים החדשים מתעלמים כליל מ־90 אחוזים מתושבי הארץ הזאת, מסתפקים רק באזכור כללי של זכויות אישיות למי שאינם יהודים, ואילו היהודים - 10 האחוזים הנותרים - מקבלים הבטחה לאומית, מתוך הערכה - ככל הנראה - שבעזרת היהודים שיעלו מאירופה בקרוב הם יהפכו לרוב בארץ. עולמם חרב עליהם.

100 שנה כבר, והכל שואלים איך זה קרה? איך זה שפר מזלנו כל כך? למה קיבלו הבריטים החלטה כזו, ואיך זה החליטה ועדת המנדטים בסן רמו, שלוש שנים אחר כך, להעניק להם את המנדט על ארץ ישראל כדי ליישב בה את העם היהודי? האם זו דתיותם של ראש הממשלה לויד ג'ורג ושל ראש הממשלה בעבר ושר החוץ והמושבות באותה שעה, הלורד בלפור, שגרמה להם לראות ביהודים את מבשרי ניצחון הנצרות? 

האם זהו פרופ' חיים ויצמן, הכימאי הכישרוני, שהצליח לייצר אצטון מלאכותי לצורכי הארטילריה של הוד מלכותו ותרם בכך להצלחתו של הצבא הבריטי? האם היתה זו פעילותה של מחתרת ניל"י, שהממסד היהודי בארץ הסתייג מכך שהיא מסייעת לבריטים ומסכנת בכך את יהודי הארץ, אך הבריטים העריכו זאת, עד כי אהרן אהרנסון נכח בעת שהלורד ליונל וולטר רוטשילד קיבל את הצהרת בלפור? 

האם הלורד רוטשילד היה זה שממשלת בריטניה ביקשה לרצותו? הכבשה השחורה במשפחת הבנקאים, שנהג להסתובב ברחובות לונדון בכרכרה רתומה לשתי זברות, ואשר אוסף הפוחלצים שלו הדהים את האליטה הבריטית? האם היה זה אינטרס גיאופוליטי של בריטניה להבטיח את הדרך להודו, באמצעות הנתח הטריטוריאלי שהם אמורים לזכות בו? האם ניתנה ההצהרה כדי לקרוץ ליהודי אמריקה?

קשה להכריע, ויכול מאוד להיות שהיה זה צירוף כל הגורמים הללו יחדיו, אבל היה זה בלי ספק רגע של חסד מבחינתנו. התנועה הציונית, שרוטשילד היה יו"ר הסניף הלונדוני שלה, קיבלה לראשונה הכרה רשמית, וההצהרה היא החלטה רשמית של ממשלת בריטניה, לאחר 12 טיוטות שקדמו לה. היא לא ניתנה כלאחר יד וגם לא בחופזה.

 

בניית הנרטיב

המנדט הבריטי הבין מהר מאוד את הקשיים הכרוכים במימוש ההצהרה, וכבר ב־1922 נגרעה ממנה הגדה המזרחית של הירדן. התמרמרות הערבים, פחדם מן העלייה היהודית שתהפכם למיעוט, האלימות שבה השתמשו, העוינות של היהודים והערבים גם יחד לשלטונות הבריטיים והאשמתם בהעדפת הזולת - כל אלה גרמו לבריטים לחפש דרכי מילוט.

כ־20 שנה אחר כך הציעה ועדת פיל, שהוקמה על ידי ממשלת בריטניה, להקים ממערב לירדן שתי מדינות, יהודית וערבית. מדינה קטנה ליהודים וגדולה יותר לערבים. מאותו רגע הפך פתרון שתי המדינות, שלא מומש מעולם, לרעיון הסביר ביותר להסדר בין שני העמים שחיים כאן. היהודים לא הצליחו להפוך לרוב, אם בשל המגבלות שהטילו עליהם שלטונות המנדט, ואם משום שהעדיפו יעדים אחרים כבתיהם החדשים. מכיוון שלא נראה היה שהם יהפכו לרוב בהקדם, ומכיוון ששנאת היהודים באירופה הגיעה לשיאים שטרם נודעו עד אז, הסכימה ההנהגה הציונית לבחון את אופציית שתי המדינות, בעוד גורמי הימין היהודי העדיפו להמתין. הערבים, מבחינתם, לא הסכימו בשום פנים ואופן לכך שתוקם כאן ריבונות יהודית, ולא הבינו מדוע הרוב הערבי הגדול ממערב לירדן צריך להתחלק עם המיעוט היהודי הקטן. 

 

רעיון שתי המדינות נולד ב־1942, אך מעולם לא מומש. ועדת פיל // צילום: אי.פי

הבריטים, במקום לעמוד על הפתרון שהם־עצמם הציעו, נסוגו ממנו ופנו להטלת מגבלות קשות יותר על הצד היהודי, הן על זכותו לרכוש אדמות והן על זכותו לעלות לארץ ישראל. קשה להעלות על הדעת כמה יהודים היה אפשר להציל אילו בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היתה לנו כבר מדינה יהודית. עדיף שלא לחשוב על כך.

וכך נוצרו הנרטיבים. בצד היהודי היה כעס עצום על הבריטים שהבטיחו לעזור לנו להקים כאן "בית לאומי" (מושג חדש אז, אשר קשה לפרשו אחרת ממדינה), ובצד הערבי היה כעס מתמשך על הנכונות הבריטית להקים כאן מדינה עבור המיעוט היהודי. 

 

טובת שני הצדדים

אני מודה שעד אשר התחלתי את מעורבותי המדינית, לא הבנתי את עוצמת השנאה הפלשתינית והערבית למה שנקרא בערבית "ועד בלפור". כפי שזה נתפס על ידינו כהישג ציוני מזהיר, זה נתפס על ידיהם כתבוסה של מנהיגותם אל מול עולם ציני, שאפשר לעם שרובו ככולו גר באירופה, להגר לארץ אשר הם, הערבים, אכלסו במשך מאות בשנים. 

זו היתה השפלה שמסבירה מדוע מבקשים הפלשתינים כי הבריטים יתנצלו על ההצהרה שניתנה לפני 100 שנה. באותה מידה יכולים גם ציונים לבקש מבריטניה סליחה על שלא עמדה בדיבורה, ולא הקימה עבורנו בית יהודי. אין כמובן כל צורך בכך שממשלת בריטניה תתנצל על הצהרת בלפור, והיא גם רשאית להיות גאה על כך שהעניקה לגיטימציה לתנועה הציונית, ועל כך שהבינה את הצורך הדחוף בהקמתה של ריבונות יהודית כדי להציל את יהודי אירופה.

אבל ממרחק הזמן חייבים הכל להבין כי אם לצד הבית הלאומי לעם היהודי לא יוקם כאן בית לאומי לפלשתינים, נהיה נידונים כאן לחיות על החרב. ישראל צריכה להיות אבן שואבת ליהודים, ולא מקום לחשוש ממנו. אי הקמת בית לאומי לפלשתינים תגרום, במשך שנים מעטות, לשליטת מיעוט יהודי על רוב ערבי.

אין דבר מנוגד מזה מן החזון הציוני, אשר ליבתו היא מדינה יהודית דמוקרטית. הגיע הזמן להפוך את המסמך ההיסטורי של בלפור מהצהרה על "סכום אפס" להסדר שיביא הישג גדול לשני הצדדים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו