פעילותו הנמרצת של רוברט מולר, החוקר המיוחד שהתמנה על ידי משרד המשפטים לפני חמישה חודשים כדי לבדוק את משמעויותיה של ההתערבות הרוסית במערכת הבחירות האחרונה לנשיאות, הניבה בראשית השבוע כתבי אישום ראשונים נגד שלושה חשודים בפרשת "פוטינגייט".
אחד הבולטים הוא פול מנפורט, שעמד אשתקד כשלושה חודשים בראש מטה הבחירות של דונלד טראמפ. למרות שפיתח מסכת מסועפת של קשרים פוליטיים ועסקיים עם שורה של אישים שהיו מקורבים לקרמלין, כולל נשיאה המודח והמושחת של אוקראינה, ויקטור ינוקוביץ', מואשם מנפורט דווקא בשורה של עבירות מס חמורות, שנגזרו מקשרים אלה, ולא בפעילות כלשהי שנועדה - בסיועה של מוסקבה - להכשיל את מרוצה של הילארי קלינטון לבית הלבן.
הרושם המתקבל מדפוס פעולה זה של החוקר המיוחד הוא של מאמץ נחוש לזהות את נקודות התורפה בשריונו של מנפורט, וכך לנצל את האיום החמור עליו במאסר ממושך בגין עבירות המס כמנוף לגיוסו כעד מדינה מרכזי בפרשה שעל חקירתה הופקד, הלוא היא פרשת הקשר הרוסי.
למרות ש"גישה עוקפת" זו, שבבסיסה השאיפה להגביר את נכונות מנפורט לשתף פעולה עם חוקריו בזיקה לאירועים שהתרחשו ערב בחירות 2016, אינה מעידה בהכרח על כך שמולר מגשש עדיין באפילה בכל הקשור למעורבות הבית הלבן בפרשה, היא מצביעה לכאורה על היעדר "אקדח מעשן", שיוכיח שבין טראמפ לבין הצמרת הרוסית נרקמה עסקה פסולה ואפלה. במילים אחרות, מולר טרם גיבש עד כה ככל הנראה מסד ראייתי משכנע, שיצביע על כך שתמורת פעולותיהם של "כל אנשי פוטין" כנגד המועמדת הדמוקרטית (אם כמובן יישאו פרי), התחייב יריבה הרפובליקני לעצב קו מדיני רך ומפויס כלפי מוסקבה.
לפיכך, הוא נאלץ לרעות בשדות ובמרחבים פיננסיים רחוקים, וזאת בתקווה שבמחוזות אלה (שבדרך כלל נחקרים על ידי רשויות המס) יצליח לחשוף את פגיעותו וחולשתו של שחקן המפתח מנפורט, וכך גם ישיג את פריצת הדרך המיוחלת בחקירת הקשר הרוסי.
מבחינה זו קיים הבדל יסודי ועמוק בין "הקוד התפעולי" של רוברט מולר לבין דפוס התנהלותו של תובע מיוחד מחויב לא פחות, שפועלו נצרב בזיכרון הקולקטיבי של האומה. מדובר בארצ'יבלד קוקס, שב־1973 נקרא אל הדגל היישר מן הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד כדי לפצח את כתב החידה של שערוריית ווטרגייט, שעם כניסתו לתפקידו לא הצטיירה בעיניו כאפופת סוד ומאתגרת כלל ועיקר.
שכן, בניגוד מוחלט למצב הנוכחי, הרווי עמימות ואי ודאות, המידע המרשיע שהצטבר על אודות מעורבות הנשיא ריצ'רד ניקסון בשיבוש ובטיוח החקירה בפרשה (בין השאר, על ידי תשלום דמי שתיקה למי שביצע את הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית במתחם ווטרגייט שבוושינגטון ב־1972, ולמי שהפעילם) היה כבר מקיף ואמין למדי בשעה שקוקס קיבל את כתב המינוי כתובע מיוחד.
לפיכך התמקדו מאמציו בהשגת "ראיית הזהב", שתסגור את כל הקצוות ותספק את ההוכחה המוחלטת והניצחת לאשמתו של הנשיא.
ואכן, פחות מחודשיים לאחר שנכנס לתפקידו, נפל הפור. זאת כאשר בעדות בסנאט נחשף שכל השיחות הוקלטו בהוראת ניקסון. לנוכח התנגדות הנשיא להעביר לרשות קוקס את סרטי ההקלטה, שבהם דן עם עוזריו בפרשה, דרכו של התובע המיוחדת היתה סלולה. ואכן, את מרב זמנו לאחר החשיפה ועד להדחתו באוקטובר 1973, במה שכונה לימים "ליל הסכינים הארוכות", השקיע קוקס לא בקידום החקירה עצמה אלא במאבק משפטי חסר פשרות שנועד להפקיע את ההקלטות מחזקת הבית הלבן.
יורשו בתפקיד, ליאון ג'בורסקי, היה זה שקצר את פרי עמלו של קוקס. זאת לאחר שבית המשפט העליון החליט, ב־1974, שההקלטות המפלילות יועברו לידיו. בכך נסתם הגולל על עידן ניקסון. לאור כל זאת אפשר לקבוע שלפחות בשעה זו מפרידה תהום בין שתי הפרשיות, וזאת הן מבחינת מהותן ואופיין והן מבחינת דפוסי פעולתו של התובע (או החוקר). לפיכך גם הציפייה שפרשת "פוטינגייט" תגיע לכלל מיצויה בהתפטרותו או בהדחתו של הנשיא ה־45, מצטיירת כתרחיש הרחוק שנות אור ממה שהתחולל בבית הלבן של ניקסון לפני יותר מארבעה עשורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו