"סין היא ענק רדום. כאשר יתעורר - העולם ירעד", כך אמר בזמנו נפוליאון. ובכן, הענק הרדום התעורר, ובמהירות, לנגד עיני העולם המשתאה. כשהופיעו לפני חודשים אחדים ידיעות על תוכניות סיניות להקים מחדש את "דרך המשי" ההיסטורית שחיברה לפני יותר מאלפיים שנה את סין לחופי הים התיכון, היו מי שהתייחסו לכך כאל קוריוז נוסטלגי. אך לא נוסטלגיה עומדת לנגד עיני המנהיג שי ג'ינפינג וצמרתו אלא תכנון אסטרטגי וגיאופוליטי במובן הרחב.
במאמר ארוך ומפורט שהתפרסם בשבוע שעבר ב"ניו יורק טיימס", כותב רוברט קפלן, מומחה מוכר ומוערך לנושאים אסטרטגיים ובינלאומיים וחוקר בכיר במרכז האמריקני החדש לביטחון, כי לתוכנית הסינית הקרויה "חגורה אחת, דרך אחת", שמטרתה המוצהרת היא התרחבות כלכלית, יש שאיפות גדולות בהרבה: לקבוע את עתידה של "איראסיה" (כלומר אירופה ואסיה גם יחד) וכמובן את תפקידה של סין בכך. התקדמות התהליכים לקשירת המדינות במרכז אסיה, רובן מוסלמיות שהיו בעבר חלק מהאימפריה הסובייטית, כבר נמצאת בעיצומה, כשהיעד הבא הוא המזרח התיכון. איראן אמורה להיות בו נקודת המשען הראשית לגבי האזור כולו, כשיעד משנה של התוכנית הוא נטרול השפעתה של רוסיה באזור.
במזרח איראן כבר עכשיו משביחים קווי רכבת, בונים גשרים וסוללים דרכים שיהפכו את האזור לצומת המרכזי בין המדינות שבמרכז אסיה ואירופה שבמערב. להישענות המרכזית המתוכננת הזאת של סין על איראן, מלבד השלכותיה הגלובליות הפוטנציאליות, כולל על מעמדה של ארה"ב - לא רק במזרח התיכון אלא גם באירופה - יש מרכיבים שגם ישראל (שאינה נמצאת, אגב, בתוואי המתוכנן של התוכנית) אינה יכולה להתעלם מהם. המגמות הסיניות כלפי איראן הן פרי תכנון ופעילות מדיניים ארוכי טווח, מאז עמדה סין לצד טהרן בשנות המשבר סביב תוכניות הגרעין שלה ובידודה בידי המערב. גם בתחום הכלכלי הקשרים הולכים ומתהדקים, ולא רק בנושא הנפט, אלא גם במישור הפיננסי, כשסין הפכה בעקבות העיצומים הבנקאיים המערביים למקור הון חלופי עיקרי. אומר פרופסור לכלכלה באוניברסיטת טהרן: "סין דומיננטית באיראן, אך השלטונות שלנו אינם רואים בכך כל פגם, שכן יחד אנחנו הולכים קדימה".
בארה"ב יצאו לאור בחודשים האחרונים ספרים של כמה מומחים ליחסים בינלאומיים שטוענים שעימות צבאי בין אמריקה לסין הוא רק שאלה של זמן, וכי הטענה שלסין אין שאיפות גיאופוליטיות עולמיות אלא רק מטרות כלכליות צרופות, היא לא יותר מהסוואה מתוחכמת. לא כל המומחים מסכימים לכך, אך קשה להתעלם מתוכניות ההתעצמות הצבאית בים, ביבשה ובאוויר של סין שהגיעו לממדי ענק, ושכתוצאה מהן הצי הסיני, למשל, ישווה בתוך זמן לא רב לגודלו של הצי האמריקני. בחודש שעבר ספינות מלחמה סיניות עגנו בנמל ג'יבוטי שבקרן אפריקה השולטת על הכניסה הדרומית של ים סוף, וחיילים סינים החלו בהקמת בסיס ימי, כשאיראן באמצעות שליחיה החות'ים בתימן חותרת לשלוט על כניסתו הצפונית.
ההתפתחויות האלה, ותפקידה של איראן בהן, מחייבות ערנות וגם פעילות דיפלומטית מצידנו ומצד השותפים לדאגותינו במחנה הערבי הסוני בראשות ערב הסעודית ומצרים - ובעיקר מצד ארה"ב. כל התפתחות שמחזקת את איראן מעצם אופייה אינה פועלת לטובתנו, וכמו כן - היא עלולה כבר בתקופת הביניים, עד שתתבצע התוכנית הסינית כולה, ליצור עובדות שליליות בשטח, כולל, למשל, לגבי מגמת טהרן ליצור גשר יבשתי לחוף הים התיכון, שעלולה להשתלב בתוכנית הסינית.
לישראל ולסין, ובפרט בתקופת הממשלה הנוכחית, יחסים מצוינים, אך אין להתעלם מהשלכות שליליות אפשריות של קידום מטרותיה הגיאופוליטיות של סין בחצר האחורית שלה. לא ברור אם בוושינגטון מגבשים אסטרטגיה מעשית כדי לבלום את החתירה הגיאופוליטית של סין, אך ייתכן שהגישה "הפסיפית ההודית" החדשה שהנשיא טראמפ הודיע עליה במסעו הנוכחי באסיה היא רמז לכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו