בשבועות האחרונים, לנוכח גל הנשים שחושפות הטרדות ופגיעות מיניות שעברו בחייהן, הקנאה פועמת בי ביתר שאת. אני מקנאה שבהוליווד מעיפים לכל הרוחות את הפוגעים. אני מקנאה בתקשורת הישראלית שמקיאה מתוכה, בהדרגה, גברים שביזו מינית נשים שעבדו לצידם. לצד הנחת והגאווה שאני חשה בראותי נשים המשמיעות קולן בגו זקוף, מתחדדת בי הבדידות של הילדים, הנערים והגברים, קורבנות הפגיעות המיניות הממשיכים להיוותר בחשיכה.
שנתיים חלפו מאז יהונתן בני, שנפגע מינית בילדותו, נפטר מסרטן בכבד בגיל 35. אנחנו, משפחתו וחבריו, לא יכולים שלא לחשוב שאולי סוג הסרטן הנדיר היה פועל יוצא של הפגיעה המינית שהדחיק כל כך הרבה שנים, עד שאזר אומץ לספר עליה שנה וחודשיים לפני מותו.
קמנו מהשבעה והתחלתי ללמוד את השטח. סקרים ומחקרים מספרים לנו כי אחד מתוך שישה ילדים ונערים נפגע מינית, וכי בנים ובנות עד גיל 12 נפגעים בשיעורים דומים, וקשר השתיקה החברתי והתקשורתי מונע שיח אמיתי שיצביע על כך שגם הסטטיסטיקה האיומה הזאת לא מדויקת. יש הרבה יותר ילדים ונערים. בנים חוששים לחשוף את הפגיעה המינית בהם מחשש ל"גבריותם" ולשאלות כמו "איך גבר שכמותך קפא?" כמו שיהונתן שאל שוב ושוב, "איך כשהתעוררתי משינה ומצאתי את עצמי במצב ההוא לא דפקתי לו בוקס לפרצוף?" אחרים סבורים שהפגיעה תעיד על נטיותיהם המיניות, אף ש־90 אחוזים מהנפגעים הגברים הם הטרוסקסואלים.
לפני פטירתו ביקש מאיתנו יהונתן לפעול למיגור המגיפה ואנחנו משתדלים, בדרכים שונות, למלא אחר צוואתו. העלינו את ההצגה "שחמט", המבוססת על הטרגדיה של יהונתן ושלנו. עד כה צפו בה כאלף איש, ובעקבותיה פנו אלינו עשרות נפגעים. קורבנות שנפגעו בתוך משפחתם, בתנועות הנוער, בבתי הספר, בישיבות התיכוניות, בקיבוצים, בשירות הצבאי. הם פונים, נשואים עם ילדים, בעלי קריירות, ומספרים על החיים שאינם חיים, על הכדורים הפסיכיאטריים שנאלצים ליטול כדי לשרוד, על הימים שבהם הם מבקשים נפשם למות. אני מקשיבה. מגישה את הקפה והעוגה, רואה את פיהם קולט את הכיבוד, הארומה כמו לא מורגשת. כמו אין טעם לעוגה ולחייהם. אני מקשיבה ומפנה למרכזי הסיוע וההגנה השונים.
אנחנו עדיין אוספים את הרסיסים שנותרו על הרצפה לאחר פטירתו, כך שכל מקרה שמגיע אלינו מחזיר אותנו ללילות הטרופים שלאחר גילוי הפגיעה במשוש חיינו, לסיוטים ולחוסר האונים העולה כמעיין המתגבר. "למה הוא שתק 23 שנים?" בדיוק כפי ששואלים היום, "למה היא נזכרת לדבר אחרי 15 שנים?" לכי תנהלי דיונים מלומדים על זיכרון מודחק, זיכרון משוחזר וזיכרון טראומטי תוך כדי הליכה לסופר או לבית הכנסת. ויש גם הקריאות אלינו, "די, תעבירו דף, תתחילו לחיות". לכי תעבירי דף בזוכרך את הנפש הפצועה של הבן המושפל, ביודעך על התיקים הרבים הנסגרים בגין התיישנות, בשומעך את קרובי הפוגע הממזערים את פרטי הפגיעה (רק משחק בין ילדים, לא אונס ממשי), המבטלים את תוצאות המעשים (הוא תמיד היה חולני), המאדירים את הפוגע (הוא איש ערכי או שומר מצוות).
הכאב שבגילוי כי הילד שלך, הפשוש שלך, נפגע מינית והושפל עד עפר, הוא אולי הכאב הנורא ביותר שאפשר להעלות על הדעת. לכן אל תפחדו להתבונן פנימה. אל תפחדו להתבונן סביב. אל תגידו "אצלי זה לא קרה" או "אצלי זה לא יקרה". שמרו על הבנות ועל הבנים.
