כישלונם המחפיר של המתנגדים

תוכנית החלוקה שאושרה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב־29 בנובמבר 1947, לא התקבלה רק בגלל מצפון לא נקי של העולם בעקבות שואת יהודי אירופה. היא היתה המהלך השלישי בסדרת החלטות שהתקבלו בעולם בתוך 30 שנה, ואשר הביאו להקמתה של מדינה יהודית ריבונית ודמוקרטית, ברוח החלטות הקונגרס הציוני הראשון. קדמו לה הצהרת בלפור מ־1917, והמלצות ועדת פיל מ־1937. החלטה 181 של העצרת - בניגוד לוועדת פיל - לא היתה מותנית בהסכמת הצדדים, ולכן למרות שהפלשתינים התנגדו להחלטה, ומדינות ערב, שכבר היו חברות באו"ם, הצביעו נגדה, הוקמה מדינה יהודית גם בלי שהוקמה מדינה ערבית חדשה. ברור שהשואה היתה חלק מן המניעים לזירוז ההחלטה, כשם שברור כי אילו היה פתרון שתי המדינות מיושם בעקבות ועדת פיל, ניתן היה להציל יהודים רבים מציפורני הנאצים.

החלטה 181 אפשרה למדינה היהודית, שאמורה היתה לקום, לזכות בשטח הגדול ביותר שאפשר רוב יהודי. העובדה שבסוף מלחמת השחרור מצאנו עצמנו על שטח גדול יותר ב־5,000 קמ"ר מזה שיועד לנו במפת החלוקה, ועדיין נשמר הרוב היהודי בגבולות המדינה הצעירה, נבעה מכך שכ־700 אלף ערבים נעקרו או עזבו מחשש שיגורשו במהלך המלחמה. 

מייד לאחר הכרזת העצמאות, עוד במהלך המלחמה, נעשה המעשה הציוני החשוב ביותר: שערי המדינה נפתחו בפני כל היהודים שרצו לבוא אליה. יהודים הגיעו ממחנות העקורים בגרמניה וממחנות מעצר בריטיים שאליהם הגיעו כעולים בלתי לגלים, ולאחר מכן הגיעו העליות היזומות של יהודים מן העולם הערבי, כך שבתוך זמן קצר הוכפלה ושולשה האוכלוסייה היהודית בישראל. אילו, תיאורטית, היה האו"ם מחליט על הקמת מדינה יהודית דמוקרטית בכל ארץ ישראל, ולא על שתי מדינות, היו נערכות בה בחירות והיתה קמה ממשלה ערבית, שהחלטתה הראשונה היתה, בלי ספק, למנוע עלייה יהודית. 

החלטת האו"ם גרמה אושר למאות אלפי היהודים שחיו כאן. שום אירוע אחר ב־70 השנים האחרונות לא גרם להתפרצות שמחה שכזו. אפילו לא הקמת המדינה, שהתרחשה בהמשך להחלטה 181, ואשר נעשתה בעיצומה של מלחמה קשה מאוד. אבל התמונות והסרטים המנציחים את אושר ההמונים, את הריקודים במעגלים, את חיבוקיהם של אנשים זרים, מעניקים מצג מטעה של קונצנזוס.

"צער החלוקה ושמחת המדינה"

מול השמחה הספונטנית הזו, שהחלה מייד לאחר שהרדיו העביר לכל בית בישראל את הרגע ההוא מלייק סאקסס, היו כאלה שראו בהחלטת האו"ם אסון של ממש או קראו לבטלה. היו אלה אנשי שלמות הארץ, אשר חלוקתה, בעיניהם, היתה טעות נוראה, שאסור היה להשלים עימה. היו בהם אנשי שמאל ואנשי ימין, כאלה שלא ראו בהקמת מדינה עניין דחוף, כאלה שהאמינו בכל ליבם כי מבחינה דתית אסור להסכים עם חלוקת הארץ, וכאלה שהעדיפו כי האו"ם יפרוס את חסותו על א"י כולה, יאפשר עלייה יהודית, עד שיתקיים רוב יהודי בכל הארץ, ואז - יכריז על מדינה יהודית בכל השטח.

 

האצ"ל, שהפך לתנועת חרות, ראה בתוכנית החלוקה "שואה לאומית היסטורית". מנחם בגין  וח"כ ישראל ישעיהו // צילום: סער יעקב/לע"מ

 

הציונים משמאל היו אנשי "אחדות העבודה", בהנהגתו של יצחק טבנקין, מעין רב חילוני, המזוהה מאוד עם הפלמ"ח, ואשר כל חייו, גם לאחר מלחמת ששת הימים, האמין בשלמות הארץ והעדיף אותה על הקמת מדינה. הוא ראה בשלמות הארץ ערך נצחי, וסיסמתו היתה "אל תחלקו ואל תבתרו". מייד לאחר שהתברר כי הושג רוב להחלטה 181, פרסמה מפלגתו הודעה שלפיה היא מתייחסת להחלטה שנתקבלה ברגשות מעורבים של שמחה וצער: "צער החלוקה ושמחת המדינה". יגאל אלון, שנמנע בהצבעה ההיסטורית על הסכמי קמפ דיוויד ב־1978, ואשר צמח בערוגותיה של "אחדות העבודה", חזר על אותה גישה ממש כאשר בירך על האפשרות להגיע לשלום עם מצרים והתנגד לפינוי היישובים הישראליים מחצי האי סיני.

"השומר הצעיר" שלל את חלוקת הארץ משום שהאמין בצורך להקים מדינה דו־לאומית ליהודים ולערבים בארץ ישראל, וראה ביצירת גבול ביניהם מהלך מלאכותי. כאשר הוקמה, חודשיים אחר כך, מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת), כתוצאה מאיחוד בין "אחדות העבודה" ו"השומר הצעיר", חרתה המפלגה החדשה על דגלה את רעיון המדינה הדו־לאומית, ונאבקה למענו כתחליף למימוש החלטת החלוקה.

במרכז המפה הפוליטית היו "הציונים הכלליים" נחושים מאוד בעמדתם כנגד חלוקת הארץ. המנהיג הציוני החשוב, ומי שעמד בראש קרן קיימת, מנחם אוסישקין, שנפטר שנים אחדות קודם לכן, המשיך להותיר עליהם את חותמו, ובהשפעתו ראו בחלוקת הארץ סוג של הפניית עורף לציונות. 

"אגודת ישראל", הלא ציונית, התנגדה לחלוקת הארץ. מועצת גדולי התורה הסבירה כי עיקר התנגדותה נובע מכך שירושלים היתה אמורה להיות מחוץ למדינה היהודית, כחלק מאזור בינלאומי בחסות האו"ם. הציונות הדתית התנגדה להחלטת האו"ם, והרב צבי יהודה קוק אף קבע כי "הוויתור על חלק מן הקניין הלאומי בארץ, בטל מעיקרו", וכי הוויתור הטריטוריאלי מסכן את חיי העם. 

תנועת הלח"י (לוחמי חרות ישראל), שהפכה לאחר קום המדינה למפלגה, דחתה בכל תוקף את החלטת החלוקה. היא קבעה, בפרסום מטעמה, כי חלוקת הארץ היא "פשע כלפי האמת ההיסטורית", והכריזה כי "העם העברי לא הכיר ולא יכיר לעולם בביתור מולדתו".

אבל האצ"ל עלה על כולם. הארגון, שהפך ל"תנועת החרות" והתמודד בבחירות לכנסת יותר משנה אחר כך, פרסם לאחר קבלת ההחלטה באו"ם את ההודעה הבאה: "ביתורה של מולדתנו הוא בלתי חוקי. הוא לא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור היא משוללת כל תוקף. היא לא תחייב את עם ישראל!" ומפקד הארגון, מנחם בגין, הסביר: "ברור לכל מי שאינו מוכן למכור, למען חיי שעה עלובים, את מולדתו, ולהפקיר, למען שלוותו החולפת, את עמו, כי 'פתרון' החלוקה, אם יבוצע, כמוהו כשואה לאומית היסטורית. העם היהודי ייקרא למנוע את השואה הזאת!"

לאישים ולתנועות שהתנגדו בנחרצות רבה כל כך להחלטה הבינלאומית החשובה ביותר בתולדותנו, ואשר אפשרה עלייה מיידית של יהודים רבים כל כך, יש זכויות רבות בעשייה שלאחר קום המדינה. אבל המבחן המכריע מתרחש ברגע האמת, ורגע האמת הציוני התרחש ב־29 בנובמבר 1947. ברגע הזה היה זה כישלונם המחפיר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו