התחממות היחסים עם מדינות ערב: אביב עברי במקום ערבי

האביב הערבי שפרץ לפני שבע שנים עם גל מהפכות ששינה את פני המזרח התיכון, לא דמה לאביב העמים של פראג שהחדיר רוחות ליברליזציה לצ'כוסלובקיה בשנות ה־60. למעשה האביב הערבי לא הביא לעולם הערבי דמוקרטיה וחופש למרות ההמונים שיצאו לרחובות ודרשו את השינוי בתקווה שישים קץ למשטרים הרודנים ששלטו עשרות שנים ביד ברזל. ברוב המדינות המצב כיום פחות טוב משלפני פרוץ ההפגנות. האביב הערבי העצים את הקרע בחברה הערבית, הגדיל את השסע בין דתיים לחילונים, בין ממלכתיים ללאומנים ובוודאי בין סונים לשיעים. רבים בעולם הערבי, ובתוכם עיתונאים ופרשנים בכירים, מאשימים את ישראל שהכשילה במכוון את האביב הערבי, וזאת כדי לכרות בריתות עם מנהיגי ערב בניגוד לרצון העמים. 

במקום "האביב הערבי", הולך ונפוץ בחודשים האחרונים מושג חדש בתקשורת העולם הערבי: "האביב העברי" - התקרבות מדינות ערב לישראל ודחיקתה של הסוגיה הפלשתינית לשוליים.

סימנים רבים לאביב העברי: כלפני חודשים אחדים, הביע השר הסודני להשקעות זרות, פאדל אל־מהדי, תמיכה בקיום קשרים ונורמליזציה עם ישראל; כשאמיר בחריין חמד בן עיסא אל ח'ליפה, גינה את החרם הערבי על ישראל ואמר, שאזרחי מדינתו רשאים לבקר בה (ואכן משלחת של 24 אנשי דת הגיעה בימים אלה לביקור היסטורי בישראל); כשיש דיווחים גלויים על פגישה בין יורש העצר הסעודי לראש הממשלה הישראלי; כשנשיא מצרים א־סיסי פוגש בפומבי את רה"מ וכשהמופתי של סעודיה מפרסם פסק הלכה האוסר רצח ישראלים. וגם כשרמטכ"ל צה"ל מרואיין באתר סעודי. 

בעוד שישראל פורחת, משגשגת וחודרת לשווקים רבים באפריקה, מדינות ערב מתפוררות כתוצאה ממלחמות ביניהן. בעיני הערבים המשמעות היא שישראל מדינה חזקה ונאורה ובעיקר יש לה מה להציע להם. לכן הם מחזרים אחריה.

מעבר להצהרות המנהיגים, עושה רושם שהעולם הערבי לא יצא מגדרו למשמע הכרזת טראמפ והכרתו בירושלים כעיר הבירה של העם היהודי ומדינתו. הפלשתינים ניסו בכל כוחם להעיר את העולם הערבי ולהסית את ההמונים, אך ניכר שהמאמצים עלו על שרטון. הסוגיה הפלשתינית לא מעניינת כמעט אף אחד. כל מנהיג ערבי וצרותיו שלו.

ערביי האזור ומנהיגיו מתייחסים כיום ברובם לסוגיה הפלשתינית כנטל. השאלה הנשאלת בקרב רבים היא מה הביאה הסוגיה הפלשתינית חוץ ממלחמות והרס למדינות ערב? כך היה בשנות ב־40 כשהמופתי חאג' אמין אלחוסיני תמך בהיטלר ושיתף פעולה עם הנאצים, כך ב־1970 בספטמבר השחור בירדן, כך בלבנון כשנוכחות הפלשתינים הייתה הסיבה העיקרית לפרוץ מלחמת האזרחים בין 1975 ל־1991, כך אירע במישור המדיני כשיאסר ערפאת תמך בסדאם חוסין עת פלש לכוויית בראשית שנות ה־90 ועורר את זעמן של מדינות המפרץ. הכיוון הזה נמשך גם כיום, כשהפלשתינים משמיצים את הסעודים ופותחים ערוצי הידברות עם איראן, בכך הם מקימים עליהם רבים בחברה הערבית, ובמיוחד הסעודים.

גורם חשוב שסייע לאביב העברי לפרוח הוא, כמובן, האיום האיראני על מדינות ערב ויציבותן; לא מאהבת היהודים אלא משנאת איראן. מדינות המפרץ חשות מאוימות מהאיראנים שכבר השיגו שליטה בארבע מדינות ערביות: לבנון, סוריה, עיראק ותימן. מנהיגי ערב יודעים היטב שהאיראנים שמו להם למטרה לייצא את המהפכה השיעית לעולם הערבי ובעיקר למדינות מוסלמיות שבהן קיימות קהילות שיעיות. המעורבות הצבאית, הכלכלית והדתית של איראן מהווה איום אסטרטגי ופגיעה קשה בביטחון הלאומי של אותן מדינות. 

כל אלה ועוד הביאו למצב חדש, שעד לא מכבר נחשב בגדר אוטופיה. אנו עדים אפוא להתחממות ברורה ביחסים בינינו למדינות ערב ובמיוחד המפרציות המתונות, העושות אתנו גוש אחד נגד איראן ובעלות בריתה במזה"ת. 

ד"ר אדי כהן הוא מזרחן ומומחה לענייני ערבים, יליד לבנון

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו