בהפגנה ברוטשילד נצפה אחד המפגינים אוחז שלט, נראה שנכתב בכתב יד: "האקדמיה- שלנו! התקשורת- שלנו! בג"צ- שלנו! ואנחנו ננצח!".
כך פשוט, נקי וברור. השלט הקטן הזה מקפל בתוכו את הסיפור של השמאל נכון להיום: התחושה הבלתי ניתנת לויכוח, ולמעשה מבוססת המציאות - שהוא אוחז במפתחות המדינה. הזירות החשובות ביותר נמצאות בידי השמאל - באקדמיה, בזירה התקשורתית ובמערכת המשפטית. כולנו בידיהם. ריח האדנות, הפטרונות וההיבריס החריף שעולה מאמירה כזו, ש(אולי?) אינו מודע לעצמו ולא מבין עד כמה שמן ישורון ובעט, צריך להדאיג.
מה בעצם אומר קומץ המפגינים ברוטשילד? ברצותנו, בנינו לכם מדינה, וברצותינו נסגור אותה. לא פעם בוויכוחי הרשת הסוערים עולה הטיעון: "אבא וסבא שלי היו ממקימי המדינה בשעה שאתם הייתם על העצים" - ומשלב אותה פטרונות עם יותר מקורטוב גזענות ומשקף תפיסה: יש שווים יותר ושווים פחות, יש קובעים ומובלים. מי שמכתיב ומי שמוכתב. אנחנו היינו פה קודם, נגעתי באדום!
על כן הפלא הגדול: מחד, המסקנה החותמת את משוואת "הכל בידנו ולכן ננצח" - יוצאת שגויה, למרות הנתונים הנכונים. למרות שהזירות הציבוריות החשובות מוחזקות בידי השמאל ומועברות מאב לבן ומקולגה לחבר בנפוטיזם ללא גבול, ולמרות שמשמיעי הדעה חולשים כמעט על כל המיקרופונים והמצלמות, ולמרות שהמכים בפטיש וחורצי הדין משתייכים רובם לאותה קליקה סגורה ומובהקת - עדיין העם בוחר אחרת, ובהמוניו.
מאידך, השכנוע הפנימי העמוק ש"אנחנו ננצח". השמאל הישראלי שבוי בוורטיגו עמוק ומסחרר שבו בכל פעם שחש שהוא ממריא, הוא מתרסק. שוב ושוב קורסת אשליית השמאל אל סלעי המציאות ותמיהתו גוברת: כיצד למרות שהתקשורת, האקדמיה, גורמי אכיפת החוק והרשות השופטת הם מעוזי שמאל, עדיין מי שמפסיד זה הם?
מכאן הניסיונות הבלתי פוסקים, כיַתוש טורדן שפגיעתו המצטברת מרה, לערער את השלטון ובעיקר לבטל את הכרעת הבוחר הישראלי. חקירות תמוהות, תיקי אלף, אלפיים ושמות מפוצצים נוספים, המחביאים גביעי גלידה או בקבוקי שמפניה, ניסיונות לפגיעה מכוונת בגופי תקשורת מהצד הימני של המפה ועוד - אלו כלים כשרים בידם לבוא ולשבש את רצון הרוב הישראלי בקלפי, ויהיה מה שיהיה. תמות נפשם עם פלשת(ינ)ים.
עם כל היכולות הפנומנליות הללו, עם מוקדי הכוח הבלתי ניתנים לערעור, עם החשיבה האסטרטגית המורכבת והיכולת המרשימה להוציא אנשים מביתם להפגנות בעידן של רשתות חברתיות - כיצד עדיין לא קם זה שאמר, רבותיי, התמונה הפוכה: אולי במקום לקבוע מה לא בסדר אצלם, נתחיל לשאול, מה משובש אצלנו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו