בשבוע שעבר, ביום האחרון של חנוכה – כשכל שמונת הנרות בוערים והלהבות משתזרים יחד בשלהבת יפהפיה לגרש את החושך – נכנסתי לקניון שרונים, וחשכו עיניי.
חנוכה היא חג העצמאות התרבותית של העם היהודי, חג הסלידה מההתרפסות העיקשת של חלקים מן העם בפני תרבויות זרות, חג ההתגברות של יהודים גאים על יהודים בעלי תסביך נחיתות ונטולי גאווה לאומית המעדיפים תמיד את התרבות של האחר על התרבות שלנו–במילה, חנוכה היא חג הציונות.
ביום השיא של החג הזה, האם הנהלת קניון שרונים קישטה את שדרותיו בחנוכיות מרהיבות, בסביבונים צבעוניים, בכדי שמן מעוצבים ובסופגניות מפתות? לא ולא. שום דבר מכל זה לא היה. ביום השיא של החג הזה, המסמל, כאמור, יותר מכל דבר אחר את "החזרה לעצמנו", ראתה לנכון הנהלת קניון שרונים– אשר הרוב המכריע של לקוחותיו יהודים – לכסות את כל עשרות הדוכנים הניצבים לאורכו ולרוחבו של המרכז המסחרי העצום ב...עצי אשוח ובקישוטים אחרים של "כריסמס". למען האמת, נושא האירוע היה "חנו-כריסמס", רק שמה שראו היה יער עצי אשוח ואף לא חנוכייה עלובה אחת.
נתעלם לרגע מזה מהמשמעות ההיסטורית של חג המולד, והפגיעה במיליוני בני עמנו במהלך הדורות בשם אותו רעיון (למי איכפת?), אבל איזה עם שפוי מכחיד את זהותו במו ידיו? איזה עם בריא חוגג את חגו של עם אחר או דת אחרת ביום חגו שלו ועל חשבון חגו שלו? מהיכן הדחף המוזר והמביש הזה לפאר דווקא כל דבר שאיננו ישראלי, שאיננו עברי, שאיננו יהודי, שאיננו ציוני? תרבותנו יכולה להתחרות מבחינת עושרה ועומקה עם כל תרבויות בעולם (עם יד אחת קשורה מאחורי הגב!) – מאיפה הנטייה הרווחת הזאת להיות כל דבר מלבד עצמנו?
יגידו שזאת "פתיחות", "קוסמופוליטיות", שעלינו להיות "חלק מהעולם הגדול". רק שבפסיפס הרבגוני היפה של תרבויות העולם, שכחו הטוענים כך לשבץ את הריבועים שלהם עצמם.
לא מספיק שקניון שרונים, בדומה לכל כך הרבה קניונים, מסעדות, מלונות, בתי קפה ומקומות בילוי אחרים בארץ, מנגן עבור מבקריו מוזיקה לועזית בלבד כמדיניות - בתואנה המשונה והמקוממת ש"אם ננגן מוסיקה ישראלית ניאלץ לשלם תמלוגים" - אלא שעכשיו החליטו למחוק לנו את חנוכה ולמכור לנו את כריסמס.
"איפה המכבי", שר ח"נ ביאליק, איפה המכבי החדש שיקום נגד התופעה המביכה והמסוכנת הזאת? מסוכנת, כי אין למדינת ישראל בדל סיכוי להחזיק מעמד בטווח הארוך ללא שימור התרבות העברית-יהודית והעצמתה, שהיא תוכנה ותכלית קיומה. לשאלה השיב ביאליק בעצמו: "את/ה המכבי". תתחילו לפעול: תבהירו לכל המקומות והמוסדות האלה שלא מקובלת עליכם הנהירה הזאת אחר שאריות הפירורים משולחנות אחרים; שבאנו לכאן והקמנו ארץ כדי לחגוג את ייחודיותנו, לא כדי להתמזג ולהתבולל בתוך כל העמים; שזאת לא "הדתה" לחגוג ולהנציח את המורשת ההיסטורית והדתית של עמנו (שאלו את ברל כצנלסון, בן גוריון, נחמן סירקין, ועוד אלפי חילונים מסוגם); שאין מצב שהעם המקורי ביותר בהיסטוריה הופך לקבוצה של חקיינים עלובים. תבהירו להם, בדבריו של בנימין זאב הרצל, ש"האושר הגדול ביותר הוא להיות את אשר הנך". גרשו את החושך.
פרופ' זאב מגן הוא מרצה ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת בר אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו