אל תשאלו מה הוא אמר

הבטחת המלחמה הראשונה במעלה כמעט מצויה כל הזמן בסכנת הפרה חריפה. זוהי כמובן ההבטחה החגיגית "מלחמה עכשיו - פוליטיקה אחר כך", המנהלת את חיינו בחודשיים האחרונים. רוב הזמן, ראוי לציין בסיפוק ובהפתעה, היא מתקיימת, ותודה לחברי הממשלה, ובעיקר לראשי האופוזיציה, שמצליחים לבלום גם את נחשול זעמם וגם את הפיתוי לקושש תועלת מהמצב - לטובת התנהגות אחראית ושקולה. באמת־באמת תודה והערכה.

אפעס, פעם ביום בערך המצב הזה מאיים להשתנות וההסכם הזה מאיים להתרסק. זה קורה, באופן קבוע, כשמישהו אומר משהו ואז מישהו עונה לו. ואז הוא, או היא, ועשרה מן הצד שלו, או שלה, עונים להוא, ואז 3,700 מהצד השני מצייצים נגד, וכן הלאה.

וברגעים האלה, כשזה קורה, מיליוני ישראלים נתקפים חרדה שהנה־הנה זה קורה. הנה הכל מתרסק. הנה השד משתחרר, חוזר לרחובות ומהר מאוד מוצא את דרכו גם לשיחות. אני באמת לא מסוגל לדמיין את זה מתרחש, כי זה מטיל עלי אימה.

איך מונעים את זה? הדרך המקובלת היא לבקש מהפוליטיקאים ומהקצינים שיסתמו. ברור שזו דרישה שהיא לא רק לגיטימית, אלא גם נצרכת ומחויבת. השאלה היא: מאחר שבשיטה הדמוקרטית יש בין הנבחרים גם מטומטמים להחריד, ומאחר שפוליטיקאי נותר פוליטיקאי גם בעת מלחמה ויכול להתכסות באצטלה של הגנה על עמדותיו האידיאולוגיות, ומאחר שפוליטיקאים יכולים תמיד להגן על עצמם בטענת גן סימה "הוא התחיל" - האם אין דרכים נוספות לדאוג לכך שהמצב הזה ימשיך להתקיים? שישראל תמשיך במאמץ להציל את עצמה, מבלי שמאבקי התאגרפות יסיחו את דעתה ויגבילו את כוחה?

והתשובה היא: יש ויש. ויכול בכלל להיות שזהו קו ההגנה הראשון. אני יודע שזו דעה לא פופולרית בקרב בני מקצועי, אבל קוראים לזה "התקשורת אשמה". כן, כן. מותר וצריך לומר בקול גדול: עיתונאי שמהדהד אמירה אידיוטית של פוליטיקאי, לא מבצע את שליחותו או עושה את עבודתו - הוא גורם נזק.

אין זה אומר שעיתונאים צריכים לצייץ בימים אלה רק שירים ותמונות של מתנדבים. הביקורת היא לא על חשיפת מעשים או פעולות, ובוודאי לא על תחקירים ועל חשיפות. מדובר על דיבורים.

רוב השטויות שפוליטיקאים אומרים נטולות משקל וחסרות תוחלת חיים אם הן לא מתודלקות ומתוחזקות, כולל דברים שנאמרים בתגובה בתקשורת. גם כשפוליטיקאי אומר דבר שטות בראיון, הוא לא יחזיק מעמד אילולא שאלת ההמשך: "רגע, רגע, אז מה שאתה אומר בעצם זה..." - והציוץ המתהדר שבא בעקבות הראיון.

מותר וצריך לומר בקול גדול: עיתונאי שמהדהד אמירה אידיוטית של פוליטיקאי, לא מבצע את שליחותו או עושה את עבודתו - הוא גורם נזק

גם בימי שלום ורגיעה אני בז לעיתונות שוחרת מדון, שתכליתה הוא "מישהו אמר משהו". שם זה כבר עניין של טעם אישי. בימים משוגעים כאלה, שבהם לכל נפיחה של חבר כנסת יכולה להיות משמעות בחיי אדם, אני מאמין בכך שבעתיים.

בימים כאלה צריך להמציא פוליצר חדשני שיוענק לעיתונאי שנמנע מלדווח דיווחים שמעניקים לו תהילת רגע, אך עלולים לגרום נזק לאומי אדיר.