השבוע הציגו אבי דבוש ואבי בוסקילה את מועמדותם לראשות מפלגת מרצ. אם נוסיף את אבי גבאי לתמונת השמאל, אפשר להעריך שלקראת הבחירות הקרובות תעמוד שאלת המוצא, הזהות המזרחית והשם אבי - למבחן מעניין.
עד כה התובנה העממית היתה שהימין הוא הבית הטבעי של המזרחיים בישראל, ואילו השמאל שמור לאשכנזים: לבן, ועדיין משלם ריבית דריבית על חטאי מפא"י. עתה מתקרב היום שבו תעמוד למבחן הקלפי האקסיומה, שלפיה ההצבעה בישראל היא קודם כל שבטית, שלא לומר גנטית.
רוב מצביעי השמאל המסורתיים עשויים למצוא את עצמם מנותבים למפלגות מרכז - יש עתיד וכולנו - והתקווה היא שאת מקומם של הקולות הנודדים ימלאו ואף יגדילו מזרחיים.
אני מכיר את אבי דבוש זה שנים רבות – כמי שחי בדרום, כמעט קשה שלא להכירו. דבוש הוא מאותם חדורי אמונה שמגיעים לפוליטיקה מכורח מציאות חייו בפריפריה והרצון לעשות שינוי גדול. האיש מסתובב בדרכים ללא הרף ועושה עבודת שטח עמוקה, דווקא במקומות שבהם השמאל ומרצ עדיין נתפסים כמוקצים מחמת מיאוס.
אינני יודע אם זה מספיק בעידן שבו המייצג חשוב מהמוצג. הפרסום קודם לתוכן, וחמש דקות מסך חשובות מחמש שנות חוגי בית בקצות הארץ. אבל כמי שמאמין שקרב הזהויות צריך להגיע לשיאו הרותח לפני שיותך סוף־סוף לזהות ישראלית אחידה, אני מקווה שבסופו של דבר המהלך הזה לא ייגמר בכך שהשמאל הישראלי יהפוך למקבץ מפלגות קוקוס - חום בחוץ לבן בפנים.
המהלך של נדידת מזרחיים למפלגות השמאל אמור להוביל לשינוי אמיתי בשיח הפוליטי הפנים־ישראלי, שתקוע הרבה יותר מדי שנים בקוטביות של שמאל־ימין המוגדרים רק דרך שאלת "יחסינו לאן" עם הפלשתינים. אלא שכדי שזה יקרה, צריך להוכיח שדבוש ובוסקילה הם אכן סנונית שמבשרת משהו אחריה.
כל הדיונים לגבי מזרחיים בשמאל הזכירו לי סיפור על מוסד אחד, לא חשוב מאיזו עדה. כשהתקרב מועד חגיגות הכך וכך שנים להיווסדו, ביקשה הנהלת המוסד להזמין אמן מפורסם לחגוג עימם את יום ההולדת.
כדי לבחון איזה אמן יתאים לחגיגה, פנתה ההנהלה אל צוות העובדים ושאלה לדעתם. מכיוון שבאותו מוסד עבדו גם אנשי מנהלה ואבטחה, יחד עם חוקרים ואנשי רוח, הבינו האינטלקטואלים שיחסי הכוחות לרעתם. הבה נתחכמה לו, חשבה ההנהלה, ובמקום להציע אמנים שאין להם סיכוי - בואו נציב אמן מזרחי "טוב" כמועמד, וכך לא ניפול עם מועמד לא צפוי ולא ראוי.
שלחו אנשי המחקר רשימה עם שמות של כמה אמנים מזרחיים "טובים" וראויים בעיניהם. לאחר כמה ימים הגיע לשולחן ההנהלה מכתב מאנשי המשק והאבטחה, ובו נכתב בלקוניות: תודה על ההתחשבות, אבל אנחנו לא שומעים מוזיקה מזרחית של אשכנזים.
"אנחנו יכולים להעריך אמנות רק אם איננה שימושית" // צילום: דויד פרץ
"אבא! מי זרק את טרופותי למים?" שאלה אותי נסערת נעמי. עמדנו בערב ירוחמי סגרירי מול שמי שקיעה אדמדמים, מרהיבים ביופיים, מעל בריכת מים עכורים שבה צפו ספרים שונים. ביניהם גם צצה כריכת הספר עם הדמות האהובה עליה. אביטל גבע אחראי למיצג הזה. "אבל אי אפשר לקרוא ספר במים ולטרופותי קר..." הקשתה בתי. "זו אמנות", השבתי. "זה לא יפה!" חתמה בעלבון.
המשורר הצרפתי תאופיל גוטייה אמר פעם: "אנחנו יכולים להעריך אמנות רק אם איננה שימושית". אבל זה עשורים רבים שאמנות - והכוונה היא בעיקר לאמנות מערבית קאנונית וממוסמכת - היא הדבר הכי שימושי שיש בשטח. כששרת תרבות נמדדת (ומודדת) אם קראה את צ'כוב או ראתה את הקלאסיקה של טרנטינו, ברור לכולם שאמנות היא ברקוד: היא מסמנת אותך כאליטה או כעמך. האמנות שצרכת היא לא רק מזון לנפש, היא גם סמל סטטוס.
"זומו" הוא מיזם חדש בארצנו. זה מוזיאון אחר, שאינו מסתגר בשמורות טבע לשוחרי אמנות, אלא אורז את עצמו בכמה מכולות ובכל חודש נודד למקום אחר ברחבי הארץ. זומו מגיע למי שלכאורה אינו יכול להגיע למוזיאונים. התחנה הראשונה במסעו היא ירוחם.
את המיזם מובילה האוצרת מילנה גיצין־אדירם בסיוע כלכלי של כמה תורמים. "הקמתי את זומו כי כולם מתלוננים שתרבות, דרך ארץ ואמנות הפכו למילות גנאי", היא אומרת, "אז הדבר הנכון לעשותו הוא לצאת לשטח ולשנות את המצב. אנחנו לא מתכוונים 'לייצא' אמנות לפריפריה, אלא לפעול בשיתוף פעולה מלא עם הקהילה המקומית ולהציע ספסל שעליו יוזמנו לשבת יחד כל מי שהמציאות והתרבות בישראל יקרות לליבם".
איך המוזיאון? שאלתי כמה נערות שהגיעו. "מעניין, אבל משעמם", ענתה אחת מהן. מה מעניין? הקשיתי. לפצח גרעינים, השיבה. בלב המוזיאון מונחת ערימה ענקית של קליפות. האמנית נעם אדרי מעודדת אנשים לפצח גרעינים ולזרוק את הקליפות, מתוך הבטחה שבסופו של דבר יוטסו 10 טונות קליפות ללונדון, כאמנות ישראלית מהפריפריה. כן, מה שקראתם. "אני אוהבת לפצח גרעינים", אמרה הנערה, "רק חבל שהמסכים מראים דברים מוזרים ולא כדורגל".
דומה שלמרות הכוונות הטובות, הדרך של זומו לתרבות ישראלית שלמה עדיין ארוכה. במבט מהצד, ניכר שהמקומיים שהגיעו לבדוק את השטח חיפשו את הספסל שאדירם מדברת עליו. הם חיפשו גשר.
הפריפריה אכן זקוקה לאמנות, אבל אמנות חדשה ומעורבת שרואה אותה בגובה העיניים. אמנות שרוצה להגיד משהו בעל משמעות על הזמן והמקום הייחודיים שבהם אנו חיים, שבאה לשנות ולא לתרבת.
מיזם זומו מנסה לעשות בדיוק את זה - לדבר על אמנות מבלי לגלוש לפטרונות. אבל כדי להשלים את משימתו החשובה הוא צריך להתחיל מלמטה; לשבת על ספסל בירוחם, עם כוס תה, ולפצח גרעינים. אם זו תהיה הפתיחה, זו יכולה להיות תחילתה של אמנות, וידידות, מופלאות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו