אחת ההנאות הזכורות לי בילדותי, הייתה ההקשבה בצרפתית ובערבית תוניסאית בניב יהודי לסיפורים על תוניסיה, ארץ היסמין, שבה נולדו הוריי, וסבתי וסבי. עלה מהם, שהיה שם טוב, בעבר, בארץ מולדתם. תובנה זו עומדת בניגוד למגמות נוכחיות בהצגת עבר יהודי ארצות ערב. בדומה לילדות טובה המשפיעה על עתידו של האדם, גם זיכרונות קולקטיבים משפיעים על ההווה ועל עתידו של עם.
מגמות אלו קיבלו ביטוי בולט בכתבה ששודרה בשבועות האחרונים בערוץ 2 תחת הכותרת "תקפו יהודים בסכינים ובגרזנים", ושבלבלה מתודולוגית בין מצבם של כ־800 אלף יהודי ערב טרם הכיבוש הפשיסטי־נאצי בלוב או בתוניסיה, טרם הקמת מדינת ישראל או עליית שלטון האייתולות באיראן - לבין מצבם הטוב שעליו הצהירו כל המרואיינים, לפני אותן התרחשויות.
הסופרת רונית מטלון שהלכה לאחרונה לעולמה, והייתה מזוהה עם מושג הלבנטיניות, המתייחס לקרבה בין מזרח למערב - על העושר התרבותי שנגזר מקרבה זו - חשבה כך, ככל הנראה, בשל אותו השעטנז שנוצר עם הכיבוש האירופי של רבות ממדינות ערב, ושיצר כפי שכתבה, עולם של חיות עצומה והפרייה הדדית.
אך יש לזכור, שדבר מזה לא היה מתרחש לולא יכלו מלכתחילה יהודי אותן הארצות לחיות את חייהם כמעט ללא הפרעה, כמיעוט דתי הנתון להגנת השלטון המוסלמי, ושעם הכיבוש האימפריאליסטי מיזג במידה כזו או אחרת את עולמו עם המערב. היהודים הוגדרו כ"דימי", בני חסות תחת שלטון המוסלמים, וכמי שהשתייכו ל"אהל אל כיתאב", עם הספר הקדוש דוגמת המוסלמים שהחזיקו בקוראן, ושיש על כן לשמור על זכויותיהם הדתיות. הייתה "עלילת דמשק" בסוריה, על רקע אנטישמיות אירופאית, והיה פרהוד בעיראק, על רקע השפעה נאצית במקום, אך לא הייתה שואה בארצות ערב.
לכן, טוב עשתה השרה לשיוויון חברתי גילה גמליאל, שהקצתה בהחלטת ממשלה עשרה מיליון שקלים לפרויקט תיעוד עדויות של יוצאי מדינות ערב ואיראן. כי יש להציג את הסיפור השלם של כלל עדות ישראל. לסיפור יהודי ארצות ערב יש תו ייחודי משלו, שהעדויות מנסות להציג. במסגרת תמונת עולם זו, חיו היהודים תחת הגנת המוסלמים ומיזגו בחייהם מזרח ומערב, מחזור החיים לצד מעגל השנה היהודי, ודת ומסורת לצד מתינות ואהבת אדם וחיים.
עין בוחנת הייתה יכולה להבחין במיזוג זה בכתבה. למשל, סיפורה של יוצאת לוב על בית הקפה שאביה נהג לפקוד לאחר תפילת השבת, או הכרכרה שעל גביה עלו בני משפחתה לטיול שבת. או למשל סרטון המתעד את פיוטי אביו המנוח, יוצא ביזרט שבתוניסיה, של הזמר קובי אוז, ששילבו לשון קודש עם שירת היחיד.
מה הערך המוסף של הסיפורים? הם מציגים את תמונת חיי היהודים בארצות ערב טרם שנקטע בהן רצף השלטון המוסלמי, או לפני שנאלץ לעמוד בפני תקומה לאומית מחויבת מציאות.
לכן אני מעדיפה להסתמך על זיכרונות בני משפחתי, ולא על מחקרים הקושרים בין אירועים מבודדים בזמן, או מוציאים אותנו מחוץ לסיפור השלם והמלא. כי לסבתא שלי האמנתי. באמצעות שימור הזיכרונות אני יכולה בזמן הקידוש להריח עדיין את ריח היסמין שעליו בירך סבי הרב בברכת הבשמים, ולקוות לעתיד אחר, כאן, ולא רק שם.
אביבה זרקה היא דוקטור לספרות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו