דונלד טראמפ הוא פוליטיקאי מסוג נדיר למדי, שבניגוד לקודמיו, מבטיח ומקיים. בסוף השבוע אכן הודיע ששגרירות ארה"ב בישראל תיפתח בירושלים כבר בחודש מאי הקרוב. המסר שלו לעולם היה ברור, ובעיקר זה לפלשתינים: אם תמשיכו בדרככם, שכרכם ייצא בהפסדכם - הפעם זה בעניין השגרירות, מחר יהיו דברים חשובים יותר.
האסטרטגיה הפלשתינית מתבססת על ההנחה שבעקבות היחלשות ארה"ב במזה"ת לטובת רוסיה - נוסף על היחסים המעורערים בין וושינגטון לאירופה - נוצרו תנאים להדחת ארה"ב ממעמדה כמתווכת בלעדית בסכסוך הישראלי־פלשתיני. ייתכן שגם הבעיות של טראמפ מבית והערעור על יציבות השלטון בישראל שיחקו תפקיד בהחלטת הפלשתינים לקדם את מהלכם לבינאום הסכסוך, כלומר הפקעת הנושא מידי ארה"ב והעברתו לאו"ם או למסגרות בינלאומיות אחרות.
מהלך הפתיחה של אבו מאזן היה העלאת "התוכנית הפלשתינית לשלום" במועצת הביטחון, תערובת של הזיופים ההיסטוריים הרגילים לצד הצעות, אף הן לא חדשות, להשגת הסדר כביכול עם ישראל. אף שזה לא נאמר במפורש, "התוכנית" מבטלת את מתכונת המו"מ הישיר בין הצדדים וחותרת לאיפוס החלטה 242 של מועצת הביטחון, שקשרה נסיגות ישראליות מהשטחים בקביעת גבולות ביטחון.
העולם הגדול שעסוק במשברים אחרים, לרבות צפון קוריאה, כמעט לא התעניין בנושא הפלשתיני. בוועידת הביטחון שהתקיימה בימים אלה במינכן, למשל, הוא נדחק לחלוטין לשוליים. גם הצבת מועצת הביטחון במוקד המהלך הפלשתיני היתה שגיאה, שכן שום ממשל אמריקני, על אחת כמה וכמה זה של טראמפ, לא יתיר לגוף הזה להוביל מהלכים מדיניים שאינם מתואמים עם המדיניות שלו.
לבד מהדברים ששגריר ישראל באו"ם דני דנון השמיע אחרי הדברים של אבו מאזן ותגובה קצרה של ראש הממשלה, גם ישראל עברה לסדר היום. לישראל יש אמנם הצעות משלה בעניין הסכסוך עם הפלשתינים, אך היא לא תיתן להן פומבי כל עוד הנשיא טראמפ לא פרסם את תוכנית השלום שלו - עניין שלפי ניקי היילי, שגרירת ארה"ב באו"ם, צפוי לקרות בקרוב.
ברם, האיש שאיננו נמצא בחדר בשלב זה, אף שצילו מרחף בו, הוא ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה. מאז היוזמה המשותפת בסוף שנות ה־70 של המאה הקודמת עם ממשל קרטר לכינון ועידת ז'נבה - יוזמה שבגין, דיין והנשיא סאדאת הורידו מהפסים - רוסיה לא שיחקה תפקיד משמעותי, ואף לא ביקשה לעשות זאת, בנושא הפלשתיני. למרות ידיעות סותרות, גם לא ברור אם היא ממש מעוניינת לשנות זאת עכשיו. עם זאת, התפקיד החשוב שהיא ממלאת היום במזרח התיכון כתוצאה מהמעורבות העמוקה שלה בסוריה, בצד ארה"ב ואיראן, עלול ליצור מציאות חדשה גם בהקשר הפלשתיני - ולו כדי לנטרל דילמות אפשריות לגבי העימות המבעבע בין ישראל לאיראן בסוריה ובלבנון, כל שכן אם זה יתפתח להתלקחות רבתי.
רק פתי ינסה לחזות היום כיצד יתפתחו העניינים בסוריה. סביר להניח שלמרות ההתייצבות היחסית במצבו של הנשיא אסד, שהושגה בתמיכת רוסיה ואיראן, השקט והאיתנות בה לא יחזרו במהרה, אם בכלל. הסיכוי להסדר מדיני בין סוריה לישראל שלא היה סביר ביותר גם קודם לכן, נראה עוד יותר מפוקפק בעתיד. אך דווקא בשל כך יוכלו היחסים הטובים בין פוטין לנתניהו לשחק תפקיד חשוב בשיכוך תבערות אפשרויות בתחום הסורי. ההבנות השקטות בעניין חופש הפעולה (היחסי) של ישראל בסוריה אכן עמדו במבחן האירועים האחרונים, והן עשויות להיות בעלות חשיבות גם בנושא הפלשתיני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו