הפצצת הכור הגרעיני בסוריה שנחשפה אתמול מוכיחה יותר מכול כי ברגע האמת, המנהיגים שלנו מעדיפים את האינטרס הלאומי על פני השיקולים הפוליטים הצרים.
בבוקר רביעי נחשפנו לסיפור המרתק של השמדת הכור הגרעיני הסורי. אותו כור פלוטוניום שאמור היה לספק אופציה גרעינית למדינה שכנה שהתערערה יותר ויותר במשך השנים שחלפו מאז. חלילה ונשק זה, אם היה מיוצר, היה נופל בידי דעא"ש שהשתלטו על אותו אזור בצפונה של סוריה בסמוך לגבול הטורקי.
נראה לי כי ספרו של אהוד אולמרט הוא המאיץ והזרז לחשיפת האירוע שאיני בטוח , כלל וכלל, כי הסיבות שהביאו בסופו של יום לתקוף את הכור בדרך שבוצעה בהצלחה, אינם תקפים גם היום.
אז , עמדה ביסוד ההחלטה להפציץ כפי שהפציצו, המחשבה שהשפלת אסד ו"הפצצה רועשת" מדי, עלולים לגרור את האזור כולו למלחמה. לא מקרה הוא ששר הביטחון דאז, עמיר פרץ, הנחה את הפיקוד הבכיר ביותר של צה"ל להכין יותר מתכנית אחת לחיסול הכור.
חלופות שהיו אמורות לעמוד בשלושה פרמטרים חשובים: האחד השמדת הכור; השני , מינימום פגיעה במבצעים; ושלוש, פעולה שלא תחייב את אסד להגיב ותאפשר לו לנהוג כשלושת הקופים: "לא שמעתי, לא ראיתי, לא אמרתי" (והפעם אצל אסד – "לא פעלתי").
אני מניח ששלל תכניות הונחו על שולחנם של ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט ושר הביטחון, עמיר פרץ. חלקן ישימות יותר וחלקן כנראה פחות. יש משהו בתהליך זה שמזכיר לי את הימים שלפני "מבצע אנטבה". ימים בהם שר הביטחון שמעון פרס הקים את "מועצת הפנטזיה" (בכירים בצה"ל ובמוסד) על מנת שיציגו חלופות מחוץ לקופסא לחילוץ החטופים. בדיעבד, גם התוצר של הנחיית פרס, אז – חילוץ החטופים מאנטבה – וגם התוצר של שנת 2006 בהנחיית שר הביטחון פרץ, היו רחוקים מלהיות פנטזיה. שניהם היו תכנית יישומית וברת ביצוע.
הואיל ובקיאותי בעניינים צבאים אינה מרשימה, בלשון המעטה, אתרכז דווקא בצד הפוליטי. זה של מקבלי ההחלטות.
אנו חייבים לרענן את הזיכרון ולזכור כי המידע על הקמת כור גרעיני לצורך בניית פצצה בסוריה הגיעה אל שולחנם של ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון, פרץ במרס 2007. מדובר היה בשני אישים פוליטיים שתדמיתם נפגעה קשות בעקבות מלחמת לבנון השנייה. שניהם נתפסו כמי שכשלו בטיפול בענייני הביטחון של ישראל. במקביל, אולמרט היה שקוע באינספור חקירות משטרה (במרס אותה שנה: פרשה של מכירת בנק לאומי למקורבו), ועמיר פרץ נלחם על חייו הפוליטיים בפריימריז במפלגת העבודה. והנה, התברר כי בניגוד מוחלט לתדמית הקלוקלת של הפוליטיקאים הישראלים ככאלו שמעדיפים את האינטרס האישי על פני האינטרס הלאומי, פעלו אולמרט ופרץ באחריות וידעו להתעלות מעל שיקולים פוליטיים ומפלגתיים צרים.
אין ספק כי השמדה "רועשת" של הכור בסוריה מיד עם היוודע דבר קיומו הייתה מסייעת לשניים בשיקום תדמיתם הציבורית. נראה כי פרץ היה מנצח בפריימריז במפלגת העבודה והחקירות נגד אולמרט היו מתנהלות באווירה ציבורית שונה. חקירה נגד מנצח גדול שהציל את ישראל ולא נגד ראש ממשלה שכשל. וכן, אני מודע לכך שחוקרי משטרה הם נטולי פניות ואינם מתחשבים בדעת הקהל.
עדיין, למרות האמור לעיל, שמו השניים בצד את הקריירה האישית שלהם ופסלו את האופציה "הרועשת" שהייתה מנקה אותם ציבורית, אך כנראה מגלגלת את ישראל למלחמה כוללת עם סוריה. כך מתברר, שתדמית הפוליטיקאים לחוד והתנהלות נבחרי הציבור לחוד. מאז ומתמיד חשבתי שהמנהיגות הישראלית יודעת להעדיף את האינטרס הלאומי על הפרטי, ונראה כי סיפור השמדת הכור בסוריה נתן אישור נוסף לגישתי.
ומילה אחרונה על העימות שנוצר בין אולמרט לברק לגבי מועד התקיפה: אולמרט טוען כי ברק עשה הכול כדי לדחות את הביצוע כדי להרחיקו, ככל שניתן, מתקופת כהונתו של קודמו, עמיר פרץ, ואולי גם לבצעו תחת ראש ממשלה אחר- הוא. ברק לעומתו מציין כי שיקוליו היו ממלכתיים וענייניים והואיל ורק נכנס לתפקידו, ביקש לוודא כי התכנית שהוכנה בימי קודמו בתפקיד ישימה על כל פרטיה השונים.
כמי שמאמין בכנות כוונותיהם של ראשי המדינה בשאלות קיומיות, אני מקבל את תזת ברק ובכלל אני תמיד זוכר, "אלף אבות לניצחון, אבל הכישלון תמיד נשאר יתום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו