סיפור גאולת מצרים, לאן הוא מכוון, אל העבר או אל העתיד? שאלת התפקיד שאנו מעניקים לזיכרון העבר, במשמעותו המעשית לבחירת דרכנו בהווה, נוגעת כיום בנימיה הרגישים ביותר של החברה הישראלית. בנאומו בפני צעירים ישראלים בבנייני האומה, באביב 2013, בחר הנשיא האמריקני לשעבר, ברק אובאמה, להזכיר את החלום היהודי עתיק הימים לחירות "שמצא ביטוי מלא ברעיון הציוני להיות עם חופשי בארצו", אך הדגיש את בשורת העתיד: "התקוות שלכם חייבות להאיר את הדרך קדימה... כשאנו ניצבים בפני דמדומי הדור המייסד של ישראל, אתם, צעירי ישראל, חייבים לקחת אחריות על העתיד..."
למען עתידם, המליץ אובאמה לצעירי ישראל - להשתחרר ממחויבות יתר לעבר, ההופכת מכשול לתקוות העתיד. מישהו כתב באותם ימים: "כיצד ניתן להסביר את הפער המדהים בין החברה הישראלית היזמית, היצירתית, הדינמית, שנמצאת בחזית העולמית במדע, בטכנולוגיה ובאמנות, לבין המגמה ההפוכה הנראית כבוחרת בעבר במקום בעתיד?" אלא שבמיוחד במה שקשור למתכונת שקבעו חז"ל לסיפור יציאת מצרים בליל הסדר, זה ממש ההפך. מי שבחר להעמיד במרכז האירוע את השאלה "מה נשתנה?" לא ביקש להיתקע בזיכרון העבר.
לכל עם יש סיפור היסטורי המכונן זהות לאומית. עם ישראל אינו ייחודי בעניין זה. מה שייחודי הוא הסיפור והאופן שבו קבעו לספר אותו: "זהו לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים... השנה כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה עבדים, לשנה הבאה בני חורין". אלה מילים פשוטות המזמינות שאלות: האם עודנו עבדים? האם איננו בארץ ישראל? החת"ם סופר בגולת אירופה העלה לנוכח מילים אלה שאלה מתריסה: "אחר שאנחנו עתה בגולה, מה הרווחנו ביציאת מצרים?" משהו בבסיס הסיפור שלנו כעם לא סגור ומזמין שאלות. לזה כיוונו חז"ל בהעמדת ליל הסדר על שאלות הדור הצעיר: זו מורשת ליל הסדר המושתתת מדור לדור על שאלת "מה נשתנה?"
מבין ארבעת הבנים בהגדת הפסח - החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול - נוהגים לתפוס את הבן הרשע כאיום. פרופ' מרדכי רוטנברג, פסיכולוג, הסביר כי דווקא זה שאינו יודע לשאול הוא המסוכן: מי שאינו שואל, ומקבל הכל כאמת מוחלטת שאין להרהר בה, חוסם את הבירור הנדרש.
ההיסטוריה האנושית בתפניותיה הבלתי צפויות, כתהליך רצוף של התהוות, אינה יכולה להתברר ללא שיתוף בין דורות. מדי שנה, עם השיח הנפתח בין הבן והבת הצעירים המתמודדים בשאלות התקופה, לבין דור ההורים, נפגשים צירי הזמן, נשאלות שאלות חדשות ומתבקש בירור חדש. במצוות "והגדת לבנך", האבות נדרשים לתווך את מורשת העבר, אבל התיווך תלוי בשאלות המובאות מדור צעיר, הפונה אל העתיד.
בהזמנה לנקודת מפגש כזו כוננו חז"ל את ליל הסדר כדיאלוג רב־דורי פתוח ודינמי. מה שהיה בשנה שעברה, שייך לעבר. בכל ליל סדר בקריאת אותה ההגדה, בהשתנות המציאות, נפתחות שאלות חדשות ומתבקשות תשובות חדשות. כאן טמון הפוטנציאל לבירור פתוח ולא דוגמטי, בין מורשת עבר לבין ההווה והעתיד.
ההגדה בנוסחה המסורתי מתחילה, אם כן, במבט אל גאולת מצרים שהתרחשה בעבר, אבל היא ממוקדת בעיצובו של סיפור לאומי קולקטיבי, כתשתית לכוח פעולה מוכוון פני עתיד. לכן היא כה נדרשת לשאלות בני הדור הצעיר, כי הם אלה המסוגלים לזהות במציאות המשתנה סדקים של הזדמנות או מכשולים מאיימים. התנועה לקראת גאולה תלויה בעיקר בהם, באופן חיבורם אל מורשת העבר.
על גאולה הבאה בידי דור צעיר חלוצי, כתב דוד בן־גוריון באלבום העשור למדינת ישראל: "מיליוני היהודים המפוזרים בכל חלקי תבל התפללו שלוש פעמים ביום: 'תקע בשופר גדול לחירותנו'. אבל רק מעטים ובודדים היו מוכנים לשוב בעצמם לציון. ולפני שלושה דורות, בשנת 1878, נפל דבר. שלושת הגורמים בהיסטוריה היהודית: תורשה, סביבה והרעיון המשיחי, שפעלו בנפרד ולרוב מתוך סתירה והתנגשות הדדית, התלכדו בנקודת מוקד אחת של יוזמה חלוצית והוקם הכפר העברי הראשון, פתח תקווה. משנבקע המעיין החלוצי, פרצו כוחות אדירים..."
חיבור אל המורשת. סדר פסח בחווה אקולוגית במודיעין // צילום: יוסי זליגר
שיח דתי, לאומי ופוליטי
שתי גישות יסוד מתארות את פני הגאולה העתידה לבוא. האחת מתארת את הגאולה העתידית כשחזור והתגלות מחודשת של צורת הגאולה הראשונה, כאשר מה שעתיד לבוא כבר נקבע בדפוסי צורתו בנבכי העבר. הגישה השנייה הנבואית הקדומה, שאומצה על פי מסורת הקבלה, מציבה את הגאולה העתידית כחזון פתוח, מושפע בצורתו גם על ידי בני האדם המסורים למימושו. המהפכה הציונית ביסודותיה הרעיוניים שייכת במידה רבה לגישה השנייה. בניגוד למה שנוהגים לחשוב, גישה זו מצאה ביטוי משותף במאות האחרונות, גם בשיח הרבני באירופה וגם בתורת חכמי צפון אפריקה, דוגמת ר' חיים בן עטר.
בהשפעת קבלת האר"י הקדוש, קודשה חובתו של האדם ליזום בעצמו ולפעול בהשתדלות אישית להנעת קידום תהליך הגאולה. החת"ם סופר הסביר: "הלילה הזה ליל שימורים, לדורותם - רצונו לומר הלילה הזה יהיה שמור לדורות הבאים להוסיף כוח בפמליה של מעלה. וזו הכוונה באמירה 'זה לחם העוני'. שבגאולת מצרים היינו בבחינת עני המקבל, אבל עתה אנחנו משפיעים".
כלומר, בשונה מגאולת מצרים שבה היו בני ישראל לגמרי פסיביים, הגאולה העתידית תלויה בראשיתה בנטילת היוזמה, בהשתדלות המתחילה בפעולת האדם. בכיוון זה קבע האדמו"ר מסלונים את חג הפסח כראש השנה לאמונה: לא אמונה כתוכן מופשט, אלא ככוח מניע ליוזמה ולפעולה. והוסיף: "חייב האב במצוות והגדת לבנך, גם אם כבר סיפר לו הכל, גם אם בנו חכם ממנו". כי המהות אינה התוכן אלא יצירת הקשר בשרשרת הדורות.
סיפור יציאת מצרים בפנייה לגאולת העתיד, בקריאה להשתדלות האדם המאמין, פותח את הדיון האמור להתרחש סביב שולחן הסדר למלוא השאלות האנושיות, גם אלה הכרוכות בגאולת האנושות כולה. בירור מהסוג הזה מעלה מאליו מתחים בין תקוות הגאולה לבין קשיי המציאות, וכאן מגיע לידי ביטוי החיבור הנדרש בין מורשת העבר לבין החיכוך המעשי במצוקות ההווה. שירת "והיא שעמדה לאבותינו ולנו... שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו..." מזמינה בהקשר זה שיח מתבונן שהוא בעת ובעונה אחת דתי ולאומי וגם פוליטי.
לקידום תהליך גאולה, דרוש לנו דור צעיר מעורב, פורץ דרך, שואל שאלות ומחולל מתחים. מהצד השני נדרש הדור הוותיק ליצירת נקודות המפגש לחיבור ולדיאלוג. ביטוי מובהק לכך ניתן בשיר תנועות הנוער שנכתב על ידי שמואל נס, והושר בשנות המאבק לפני הקמת המדינה: "שירה הנוער שיר עתידנו, שיר התחדשות בניין ועלייה. מן הגולה ינהרו אחינו, ארץ מולדת קמה לתחייה... כל עוד הנוער לנו במולדת, קום יקום חזון עם ישראל". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו