1. ראשית לכל היא חירות התודעה. החירות לבחור מה לחשוב, עוד לפני החופש לבחור מה להיות. לשם כך דרוש אומץ, כלומר כדי להיות חופשי בתודעתנו, דרושה פעמים רבות מידה הגונה של אומץ. האומץ לעמוד מול מוסכמות החברה ולבחור אחרת. המוסכמות אינן תלויות ברוב ומיעוט, אלא במה מקובל לחשוב. ההמונים אינם הוגי דעות ואינם אוחזים בכוח מניפולטיבי להשפיע על המחשבה הקובעת. הם מעולם לא קבעו כיצד תיראה המציאות מבעד לעדשות הטלוויזיה, למשל. כשהלכו לאקדמיה, גם שם על פי רוב, נתנו להם להבין שמה שהם רואים, איננו באמת המציאות.
קחו שורה ארוכה של נושאים שכמעט אי אפשר לדון בהם בצורה חופשית בשיח הציבורי בישראל ובמערב בכלל, מכיוון שהלחץ התודעתי ביחס אליהם פועל בעיקר מכיוון אחד. דרוש אומץ לעמוד מול מנגנון הפיקוח על השפה (תקינות פוליטית) ולאתגר אותו - לכפור בעיקר. לשאול: מי אמר שזה באמת כך?
2. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. הספר השני של אומתנו מתחיל במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מִצְרַיְמָה". כשהגיעו אבותינו למצרים, הם נכנסו אליה כ"בני ישראל" עם שמות וזהוּת. בניו של יעקב, נכדיו של יצחק שמעולם לא עזב את כנען וצאצאיו של אברהם, האב הקדמון שעשה את התנועה ההפוכה מהם: עזב את ארצו ומולדתו והלך לכנען כדי לחדש בשורה רוחנית ומוסרית לעולם.
אבל השנים נקפו, ואחרי מאות אחדות נשכחו השמות והמקום שממנו באו. כמה יכול אדם לחזור אחורה במעלה הדורות? לאן שהביטו ראו מצרים, ומה להם ולכנען? מה להם ולאלוהי אברהם, לרעיונותיו?
העבדות הפיזית מתחילה בעבדות התודעה, במחשבה שכך צריך להיות סדר הדברים. אלה שכן ידעו לחשוב, שהיה בידם לנסח אחרת את פני המציאות עבור ההמונים, לא פעלו לשנות. סיבות רבות לבגידת האינטלקטואלים; אחת העיקריות שבהן היא החשש לאבד את המעמד. מי רוצה לצאת נגד מוסכמות העילית האינטלקטואלית של תקופתו ולהיחשד בטירוף דעת? להיות מנודה מחברתם של קובעי הטעם והטון.
3. משה גולה ממולדתו, לאחר שמרד בפרעה. הוא לא קיבל את סדר הדברים, אבל עוד לא היה בשל להוביל מהפכה. לשם כך היה עליו להתרחק מהחברה הגבוהה שהורגל בה, מקובעי הטעם והטון של תקופתו, מהלחץ החברתי להשתייך לאריסטוקרטיה השלטונית והאינטלקטואלית. רק במדבר, לבדו, נגלה לפניו ייעודו: הוצאת עמו ממצרים והשבתו למולדת הראשונה, הנשכחת.
לפני שמוציאים את העם ממצרים ממש, יש להוציאו ממצרים של תודעתו. צריך ללמד את ההמונים שמצבם הנוכחי לא טבעי להם, שלא תמיד היו עבדים אלא הם בני חורין, צאצאים למשפחה מיוחדת, ושמצפה להם עתיד מזהיר במקום אחר. לשם כך הוא הולך לזקני העם, מובילי הדעה של תקופתו. גם שם לא ברור שיקבלו אותו, אבל צריך להתחיל. אולי יש ביניהם מי שזוכר את הסיפור הישן, את הסיסמה שעברה מדור לדור - "פָּקֹד פקדתי" - ואמורה לעורר את תאי המהפכה העברית.
כזכור, בסוף "בראשית" יוסף משביע את אחיו: "אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".
"מי שהוא בן חורין, איננו רואה בעצמו שום דבר מגוחך". הרצל בארץ ישראל, 1898 // צילום: GettyImages
זה מה שמשה מצטווה לומר לזקנים, מאות שנים אחרי יוסף: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי - אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב - לֵאמֹר: 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם'. וָאֹמַר: 'אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי... אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'". וכך חכמינו במדרש: "אמר לו: מסורת היא בידם מיוסף, שבלשון הזה אני גואלם. לך אמור להם: זה הסימן".
במילים אחרות, משה אומר: לא באתי לחדש לכם, אלא להזכיר (פקדתי = זכרתי) לכם את הרעיון הישן של אבותינו, שלמענו חיו ופעלו ושאליו עלינו לשאוף. מכאן מתחילה המהפכה: בשינוי הערכים המקובעים של התקופה; היום היינו אומרים: שינוי פרדיגמה. התהליך הזה לא נפסק מעולם. עדיין מצרים פועלת את פעולתה על תודעתנו הלאומית (והאישית). לכן בכל דור ודור חייב אדם להוציא עצמו ממצרים.
4. כחודש לפני פרסום "מדינת היהודים", הספר ששינה את ההיסטוריה שלנו כעם בעידן המודרני, פרסם הרצל בינואר 1896 תקציר שלו ב"Jewish Chronicle", העיתון המרכזי של יהדות בריטניה. שימו לב לפסקת הפתיחה של המאמר:
"נדרשתי להרצות בקצרה על דבר הצעתי... אף כי חוששני, פן לא יבינו אותי כראוי... קרוב לשער, כי הרצאתי הראשונה, שאיננה שלמה, תעורר את היהודים לשחוק עליי. דרך כסל ופתַיוּת הנהוגה בקרבנו, להתקלס איש ברעהו, הוא שיור ממידת העבדות, שהורגלנו בה במשך מאות השנים של רדיפה ולחץ. מי שהוא בן חורין, איננו רואה בעצמו שום דבר מגוחך ואיננו נותן לשום איש ללעוג לו. ולפיכך פונה אני בראשית דבריי אל היהודים, שרוחם אמיצה ודעתם חופשית... אינני מטיף לאיזה אידיאל חדש, כי ישן נושן הוא. זאת היא מחשבת כולנו - וזה כוחה - עתיקה לימים היא כעם עצמו, שלא חדל מעולם, אף בעתות קשות ורעות, לדגול בשמה".
הרצל יודע שילעגו לו ולחלומותיו. אבל הוא זוכר את השמות המקוריים של אלה שירדו למצרים של תקופתו. הרעיון שלו שואב את כוחו מהמחשבה העתיקה של העם: שיבת ציון וחזון הגאולה מהגלות. הוא מבין שעליו לעמוד, ראשית לכל, מול עבדות התודעה של בני תקופתו, שהתרגלו לחשוב כך בעקבות מאות שנות רדיפה ולחץ בגלות. הגלות הפיזית נטמעה בעם עד שהפכה לגלות תודעתית. כאילו כך נראו פני הדברים מאז ומעולם: נועדנו להישאר עם של נוודים חסרי ארץ. לכן הוא פונה בראש ובראשונה לאמיצים ברוחם וחופשיים בדעתם. אותם הוא מבקש לעורר, להזכיר להם. אחר כך יבואו האחרים.
ממי למד חוזה המדינה ה"מתבולל" לנסח את דבריו? הוא הכיר היטב את הסיפור המכונן של יציאת מצרים הראשונה. מי לא מכיר אותו? גם היהודי הרחוק ביותר השתתף בימי חייו בסדר אחד או שניים, שבו חזרו ועסקו בסיפור המכונן שלנו. זו גם היתה גרסא דינקותא של הרצל. הדגם העתיק ההוא עמד לנגד עיניו לנוכח יציאת מצרים של תקופתו.
בהמשך המאמר כתב: "אנחנו היהודים חלמנו את החלום המלכותי הזה במשך הלילה הארוך של דברי־ימינו. והנה האיר היום. עלינו רק להעביר את השֵנה מעינינו, לחלץ את עצמותינו ולהפוך את החלום לדבר שבמציאות". לא מקרה הוא שפסח מגיע בסדר הזמנים לפני יום עצמאותנו. פסח מלשון פסיחה (דילוג). זה הדילוג ההיסטורי מקיום אחד לקיום שונה לחלוטין: מאורחים הסמוכים על שולחן זרים בגלות ונתונים לחסדם, לבני חורין עצמאים בארצם העומדים ברשות עצמם. אסור לשכוח: גם המהלך הזה התחיל משחרור התודעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו