שכר טרחה. יותר מאשר חג הפסח הוא חג החירות, זהו החג של ראשי עמותות־הבלוף לעזרה לעניים, החג של ממציאי "מיליוני ילדים רעבים", החג של אגדת "כל ילד שלישי רעב", שבו הם מנסים לשכנע אותנו לתרום להם, כדי לרפד את חשבונות הבנק של מנהלי העמותות במשכורות דמיוניות.
אגב, אם כבר מדברים על "כל ילד שלישי רעב", אז בסודאן, לפי אתר האו"ם, כל ילד שישי רעב. כלומר, הרעב בישראל הרבה יותר גדול מאשר בסודאן, ובכל זאת, יש בישראל מסתננים מסודאן ולא שמענו על ישראלים שמסתננים לסודאן. דומה שאת ראשי העמותות למען הרעבים, שדואגים בעיקר לרפד את כרסם־שלהם, הכיר כבר ר' אלתר דרויאנוב זצ"ל, שכך מספר בכרך השני של כתביו, וזה הסיפור: ראה שמעיה שחג הפסח ממשמש ובא ובידו אין כלום לצורכי החג, כתב מכתב לקדוש ברוך הוא: "אבינו מלכנו, רחם נא ותן לעבדך שמעיה בן־פייבוש הלוי ממון לצורכי הפסח". כתב את המכתב, חתם עליו בסלסולים, "שמעיה במוהר"ר פייבוש סגל", עלה לגג ביתו וזרק את המכתב לשמיים. עשה הרוח שליחותו והביא את המכתב לרוטשילד, שנמלא רחמים, ושלח מכתב משלו לשמעיה וכתב לו: "שמע האל תפילתך ושלח לך על־ידי 50 זהובים".
נטל שמעיה את הזהובים והביאם לאשתו. נסתכלה בו אשתו וראתה שפניו עצובות. אמרה לו: "שמעיה, על מה אתה נעצב עכשיו?" ענה לה שמעיה: "מי יודע כמה הותיר רוטשילד בידו שכר־טרחה".
מסורת של בלופים. אבל פסח הוא לא רק החג של ממציאי האגדות על מיליוני ילדים רעבים. יש עוד מספרי אגדות: כמה מראשי המוסד התראיינו ל"ידיעות אחרונות" וסיפרו ש"המדינה במצב אנוש". על זה אפשר רק לומר שיחסית להערכות של המוסד, הפעם הם לא גרמו נזק, חוץ מפגיעה בהרתעה של ישראל, כאשר במדינות העימות מגלים מי עמדו בראש ארגון הביטחון. המסורת של הפרחת בלופים מובילה אותנו לסיפור הבא מתוך הספר "מעשים שהיו בעירנו": יום אחד נסע שמעיה לבוקרשט. בעודו מסתובב באחד הרחובות, ראה בחזית אחת החנויות את שמו של בעל החנות כתוב באותיות עבריות: "חיים".
שמח שמעיה לראות כי בני עמו מצליחים בעיר הבירה הגדולה, נכנס לחנות ואמר בלשון יהודית: "שלום עליכם, רבי יהודי".
נענה בעל החנות ואמר: "עליכם השלום, במה אוכל לעזור לכבודו?"
ענה שמעיה: "אני רוצה לקנות משהו מיוחד לבתי בעיירה".
פתח בעל החנות מגירה והוציא ממנה שעון יד קטן, ואמר לשמעיה: "שעון זה - אין שני לו, אין כמותו יקר בכל בעולם. זה היה השעון של הרמב"ם, ולפיו היה הרמב"ם מונה את הדופק של החולים שבהם טיפל. וכשעזב את מצרים ובא לרומניה, הביא את השעון עימו לכאן כדי לרפא את החולים אצלנו".
תהה הקונה: "איך ייתכן? ראשית, בזמנו של הרמב"ם לא היו שעוני יד. שנית, הרמב"ם מעולם לא הגיע לרומניה, ומכאן השלישית, כיצד הוא ריפא כאן חולים?"
ענה בעל החנות: "כל מה שאמרת נכון, ומשום כך, אין שני לו, לשעון הזה, ואין כמותו יקר".
משמידי החמץ. החיפושים המתוכננים בתיקים של המבקרים בבתי החולים כדי שלא יכניסו חמץ, מזכירים סיפור יהודי ישן: ליהודי פשוט אחד לא היה מושג איך עושים ביעור חמץ. ביקש מאשתו שתציץ לבית השכן ותראה מה הוא עושה. הלכה האישה וראתה שהשכן מכה את אשתו במקל. חזרה הביתה ושתקה.
שאל אותה בעלה: "נו, מה ראית?" האישה שתקה. הבעל המשיך לשאול, והאישה המשיכה לשתוק. התרגז הבעל, לקח מקל והיכה אותה.
אמרה האישה: "אם אתה יודע איך עושים ביעור חמץ, בשביל מה שלחת אותי לראות אצל השכן?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו