היה זה סתם יום של חול, לפני כמה שנים, במרכז תל אביב, לב מתחם התחנה המרכזית הישנה. במסגרת סיור שערכה עמותת "מעגלי צדק" לפעילים חברתיים, הוזמנו לאחד המקומות ששימשו בית למאות מהגרי עבודה, רובם שוהים לא חוקיים.
שם, במורד גרם מדרגות צר, שלוש קומות מתחת לדוכני התחנה המרכזית ו־20 מטרים מתחת לפני האדמה, ניצבו בשורות צפופות עשרות מיטות בנות ארבע קומות, ללא רווח ביניהן. עליהן היו שרועים, עיניהם בוהות בחלל, עשרות אנשים שלא יצאו באותו יום לעבודה. שותקים, מבוזים, מבוישים. מקצתם חששו שאם אך יוציאו את אפם לחוץ, ייקלטו ברדאר של משטרת ההגירה שערכה אחריהם מצוד משל היו זבובים טורדניים. שני החדרים, אחד לגברים והאחר לנשים, היו כמובן אטומים, נטולי חלונות, כמעט ללא אוויר. מי שראה את המחזה לא ישכח אותו לעולם. גם בחלוף השנים, אותו ריח חריף, אותו סירחון דחוס בין ארבעה קירות, עדיין עולה באפי כשאני נזכר באותו היום.
בשונה מדימויה, לסוגיה זו אין קשר לימין ושמאל, לאוהבי הארץ או לבוגדים בערכיה. מדובר בסוגיה אנושית, יהודית, דמוקרטית וחברתית־כלכלית שמלווה את ישראל עשרות שנים: מדיניות הגירה. אין להקל בה ראש. ממדי הבעיה גדלים והולכים ומאיימים לפגוע בחוסנה של מדינת ישראל. הפתרון לא יבוא בדרך של הפגנות, "כיפוף ידיים" או אכיפה שרירותית של החוק; דרושה מדיניות הגירה מסודרת ועקבית, שתתחשב בכל השיקולים ותנקוט אמצעי אכיפה מתאימים.
לצד הטיפול הנחרץ במי שהגיע לישראל בניגוד לחוק, לרבות גירושם מן הארץ, אסור לאבד את הרגישות לסבלה ולכאבה של קהילה גדולה זו. יש ביניהם, גם אם לא כולם, שרידי חרב שברחו בעור שיניהם מסכנת מוות בארץ מוצאם. אין להם מקום אחר שאליו יוכלו ללכת. רגישות זו ראויה שבעתיים לבני העם היהודי, שחוו על בשרם סבל, אנטישמיות, שנאה והסתה, רדיפות וגירושים במשך מאות שנים. עלינו לנהוג אחרת.
למצוא פתרון אנושי ויהודי. מסתנן במתקן חולות // צילום: דודו גרינשפן
יש החלטות זיגזג. הפליק־פלאק לאחור שעשתה הממשלה השבוע בנושא מבטא פעם נוספת את קוצר ידה של מדינת ישראל במשך עשרות שנים לעצב מדיניות הגירה ראויה לשמה. מומחה עולמי לממשל שביקר בישראל לפני שנים רבות התבקש לחוות את דעתו באשר למדיניות הממשלה. "בישראל", אמר, "טקטיקה זה מה שנעשה בעוד שעתיים. אסטרטגיה, זה מה שנעשה מחרתיים". זהו, פחות או יותר, האופק הרחוק ביותר שקובעי המדיניות אצלנו מגיעים אליו.
שמחת ארגוני זכויות האדם למשמע ביטול המתווה אינה מובנת. גם לא של אלה שתמכו בו. בהבל פה אפשר לדבר על פיזור המהגרים ברחבי הארץ, אך ללא מציאת מקומות עבודה ראויים ופתרונות דיור הולמים, מהלך כזה נידון לכישלון מראש; שלא לדבר על העלויות הכלכליות שכרוכות בכך, ויבואו על חשבון מטרות לאומיות חשובות אחרות.
במישור המשפטי הפתרון פשוט. למרות המתקפה על בג"ץ, מי שיטרח לקרוא את פסק הדין המקיף ילמד שאין בו כל הוראה לממשלה מה לעשות. להפך. בית המשפט עומד על חובת הממשלה ליישם את מדיניותה שלה, וקובע שבהתקיים התנאים שהממשלה - היא ולא אחרת - קבעה לעצמה, אין מניעה לבצע את הגירוש. זאת, לאחר שייחתם הסכם עם המדינה שתקלוט את המהגרים, אז מעמדו המשפטי של כל אחד מהם - "פליט" הראוי להגנה או "מסתנן" שדינו גירוש - ייקבע בהליך סדור, ראוי והוגן, והפעולה תעמוד במבחנים שנקבעו לכך בדין הבינלאומי. מכאן שהצורך בפסקת התגברות עוקפת בג"ץ מיותר לחלוטין. לא התגברות וכיפוף ידיים נחוצים לנו, אלא פעולה מושכלת ומדיניות ברורה.
הגיעה העת שבשנתה ה־70 תציג מדינת ישראל מדיניות הגירה ראויה, שלמרות מורכבותה תיתן פתרון הולם שיהיה אנושי, יהודי, וגם חוקי ודמוקרטי.
