מהו החופש אם לא האפשרות לבחור בין כמה חלופות? אבל כמובן שחופש מגיע בכמה מידות, כשמידה מסוימת של חופש תמיד שמורה לנו. גם אסירים ושבויים מדווחים על פינות חבויות שבהן הצליחו לשמור על חופש פעולה וחופש מחשבה, שהותירו בהם את צלם האנוש. כי ברור שללא כל חופש אין שום משמעות לקיומנו. אנחנו זה הבחירות שאנחנו עושים ובלעדיהן אין לנו זהות. זה נכון ברמה האישית, וגם הקבוצתית - משפחה, חברה, מדינה.
כאמור, החופש שלנו משמעותי בחיינו, ולכן עלינו להעניק תשומת לב מיוחדת לנטייה שלנו להשתעבד, כדי להתגבר על המצב הזה, ולחזור לזהות האישית שלנו.
מי שמאמין שהמציאות שבה הוא חי היא הכרחית ואין בלתה, כנראה לא ממש מאמין בחופש. מי שמסוגל לדמיין מציאות אחרת, בעצם מתרגל את שרירי החירות שלו, כי כשעומדת לבחירה יותר ממציאות אחת אפשרית, זוכה האדם בחופש.
אורי רדלר מאמן את שרירי החירות שלו בספרו "לו", שיצא לאור לפני כחודש בהוצאת סלע מאיר. אין בספר הזה הצהרה על קשר בינו לבין שנת ה־70 לישראל וחגיגות העצמאות שיחולו בשבוע הקרוב.
בסרט "בליפ" (Bleep) מדענים טוענים שניתן לשנות גם את העבר. ההסברים שלהם מסובכים מדי, אבל האמת היא שאנחנו כל הזמן עושים זאת - וזה משנה לנו את ההווה ואת העתיד. זיכרונות העבר שלנו עוברים דרך פילטרים, מולבשים על נרטיבים ונפלטים כסיפור מורכב מעובדות, שמועות, רגשות, ידיעות קודמות, השקפת עולם ועוד. העובדות הן לא בהכרח החלק המרכזי שבפלט הזיכרון הזה. לעיתים חוויות העבר כל כך קשות, שהן מצריכות עיבוד מחדש והתאמות מתבקשות כדי להישמע הגיוניות.
החופש קורס לתוך עצמו
רדלר מספר מחדש את סיפורה של מדינת ישראל. הוא עושה זאת בצמתים היסטוריים חשובים, כמו מערכות בחירות, מלחמות, עלייה, ההתמודדות עם ניסיונות הדו־קיום, חקיקת חוקים חשובים ועוד. באותם צמתים שבהם לפי השקפתו של רדלר, ובמידה רבה השקפתם של ליברלים רבים, הוא בוחר דברים באופן שונה לגמרי מהמציאות ומשם מגלגל את ישראל למציאות חדשה והרבה יותר מוצלחת.
כך, למשל, אחרי תקופת כהונתה הראשונה של ממשלת בן־גוריון, נבחר ראש ממשלה לא כריזמטי במיוחד בשם אריה שיינהויז; לא דמות מופתית, אבל ליברל שסחף את החרדים וגם את הערבים, שכמובן היו ליברלים. האמת היא שמתסכל מאוד שהם לא באמת כאלה. אני מניח שמבחינה נפשית ליברלים זקוקים לספר כזה, כמו שחרדים, ערבים וקומוניסטים זקוקים לנוסח משלהם לספר מעין זה. אבל הליברלים זקוקים לו יותר, כי אין להם תנ"ך, קוראן או מניפסט שמשרטט מציאות שממש מתאימה להם.
בכל מקרה, התסכול הליברלי הוא עמדת החרדים והערבים, שאמורים לסלוד מממשלה ריכוזית וחזקה, ולכן הם אמורים להיות ליברלים, לתת עדיפות לבחירה האישית על הכתבה שלטונית. אבל אלה גם אלה בוחרים בכוח המרכזי ובשלילת החירות, בחירה שאולי משרתת אותם בטווח הקצר, אך באותה עת עומדת לרעתם בטווח הארוך.
בספר של רדלר, מחליפו של שיינהויז, גרוסמן, משנה את ההיסטוריה אחרי מלחמת יוני, שבמציאות מתרחשת שנה קודם לכן ומכונה מלחמת ששת הימים. זוהי אחת ההזדמנויות החשובות בספר מעין זה לשרטט בחירה שונה ותוצאות שונות, ו"לו" לא מוותר עליה. תוכנית גרוסמן לא מאפשרת התיישבות יהודית בחברון, למשל. היא מביאה לכינון מדינת "פלשתין"; מובילה להסכם שלום ול"מזרח תיכון חדש", וכך הר הבית אמנם נשאר בידינו, אבל הופך למוזיאון נטול צביון דתי. אין וואקף ואין תפילות.
קריאת התיגר של אליהו הנביא
יותר מכל הבחירות האחרות בספר, בשלב הזה הליברליות קורסת לתוך עצמה ומתגלה במלוא ערוותה. השכל הישר נכפה לא רק על האוכלוסייה המגוונת ביישוב העברי המתחדש, אלא גם על כל המדינות השכנות, כמו גם על יתר מנהיגי העולם. כך כולם נכנעים לשכל ומתנערים מהאמונות, מהנרטיבים, מהאהבות והשנאות ויוצרים עולם חדש, לא שונה מהותית מהעולם של ג'ון לנון בשירו שובה הלב "Imagine": "דמיינו את כל האנשים חיים את הרגע; דמיינו שאין מדינות וגבולות... שום דבר ששווה למות או להרוג בשבילו, כולם חיים בשלום".
כאמור, אני בעד אימון קבוע של שרירי הדמיון; אין ספק שהדמיון הוא המפתח לחופש; בלעדיו אין יכולת בחירה, אין חופש. אבל היי, חופש הבחירה שמור לך בלבד ולא ניתן להעברה. אם אתה יכול לדמיין את עצמך עושה משהו ואתה יכול לראות את התמונה שזה קורה ולהאמין בה, זו הדרך לשנות את המציאות שלך. אבל כשאנחנו מנסים לשנות את הזולת באמצעות הדמיון שלנו, אנחנו עושים בו שימוש לרעה. לכן הספר של רדלר ידבר לליבם של ליברלים מהדת השכלתנית; אלה שמתחרפנים מהדת, למשל. אלה שלא באמת מאמינים בבחירה רגשית, בלתי רציונלית ואיכשהו בכל זאת מסוגלים להתאהב ולחשוב שהילד שלהם הכי יפה והכי חכם בעולם, למרות שברור שהוא לא.
אז יכול להיות שאליהו הנביא הוא דמות דמיונית; יכול להיות שהוא לא באמת בא לפני שבועיים ללגום מהיין הישראלי המשובח שלנו, אבל הסיפור שלו הוא סיפור מופתי עם מוסר השכל מנצח לענייננו: כשהוא בורח מאיזבל, אחרי שהרג את נביאי הבעל, הוא מגיע למקום מסתור, ומשם הוא קורא לבורא עולם, מאותה השקפה המנסה לכפות את ההיגיון, הפעם על הבורא עצמו: איך זה שאתה, בורא עולם, לא יכול לחסל את כל הטיפשים, הבורים, הרשעים האלה, אליהו הנביא קורא תיגר.
ובורא עולם משיב לו: "צא ועמדת בהר לפני ה', והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה'; ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש, לא באש ה'; ואחר האש, קול דממה דקה". או במילים פשוטות: אני יכול לעשות את כל הפירוטכניקה שאתה מצפה לה ולהשמיד את כולם, אבל דרכי היא "קול דממה דקה" - בסבלנות ולאורך זמן.
הביקורת הזו היא חלק מההנאה שבקריאה. הספר של רדלר נועד לכל מי שמכיר את ההיסטוריה ויידע להבחין בין החלופה המוצעת לבין המציאות, לכן הוא לא מומלץ לקריאה לפני הבגרות בהיסטוריה (למרות שגם היא כמובן רק אחת החלופות למה שקרה באמת). הוא מסע מחשבתי מהנה שנכון היה לעוד הרבה אנשים לכתוב. הייתי שמח לו נכתבו ספרים דומים על ידי סופרים בעלי דעות שונות, שילכו עם הדעות של עצמם ויראו לנו מה היה קורה אם היינו מאמצים את גישתם. זה בהחלט נכון להשתמש ברטוריקה משוחררת יותר, שמתחילה היכן שרוצים וכוללת הרבה "לו". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו