בזיכרון הקולקטיבי הארמני, דיר א-זור, שצפון מזרח סוריה, הוא קצה הדרך לגהינום. ב-1915 ארגנו הטורקים לשם את צעדות המוות שלהם, שבסופן טבחו באכזריות בארמנים. אלה שצלחו את מסע הייסורים ניזונו מבשר בהמות ומגוויות של ילדים מתים. חלק מהארמנים הפכו עצמם לתעודה חיה ורשמו על עורם את מוראות הדרך ופשעי הטורקים. הם היסוו את הכתוב בשכבות עפר, אך כשנתפשו שפכו עליהם רודפיהם מים, כדי למחוק את העדויות שהיו רשומות על גופם.
איתן בלקינד, איש מחתרת ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה, היה עד לשריפתם של אלפי ארמנים ע"י חיילים בצבא הטורקי. "אחר כך קשרו את הארמנים קרוב ל-5,000 איש יד אל יד", רשם בלקינד, "הקיפו בהם כמו בטבעת את ערימת הקוצים והדליקו בה אש שעלתה לשמיים עם צרחות האומללים". תיעוד רב על פשעי הטורקים מצוי גם ביומניו של הנרי מורגנטאו, שגריר ארה"ב בטורקיה בשנים 1913¬¬-1916 ובמקורות נוספים.
רצח העם הארמני, שהארמנים מציינים היום (24 באפריל) ברחבי העולם, התרחש בשנים 1918-1915. הטורקים הצעידו מאות אלפים למדבר הסורי ולפאתי טורקיה; בכל יום נרצחו בשיירות הללו אלפים. באחד המסעות, שארך 60 יום, שרדו מתוך 170,000 שיצאו למסע רק 180. השורדים את צעדות הגירוש הגיעו ל-25 מחנות, שם מתו עוד רבים בקור וברעב או שהומתו בצורות שונות.
30 מדינות הכירו את כה ברצח העם הארמני, שבו הושמדו בין 1.2 ל-1.5 מיליון נפש. למרבה הכלימה, ישראל אינה ביניהן. ה-24 לאפריל השנה - שבועיים לאחר יום השואה - הוא מועד שאין מתאים ממנו למחוק את הבושה. שנים נאחזה ישראל במילת הקסם: "אינטרסים", ותירצה את התנהלותה ביחסים הכלכליים והביטחוניים עם טורקיה. פעם, אפילו נחלץ שמעון פרס לסייע לטורקים כדי להסביר את עמדתם-הכחשתם בעולם. הוא טרח אצל אייב פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה, כדי שהארגון ימתן החלטה שקיבל להכיר בטבח הארמנים כרצח עם.
בפעם אחרת, כשהפרלמנט הצרפתי חוקק חוק המטיל עונשים על מי שמכחיש את רצח העם הארמני, טורקיה נקמה בה בביטול עסקאות נשק גדולות. למרבה החרפה, מי שזכתה בעסקאות הללו הייתה ישראל. במקרה אחד התעקשו מארגני טקס הדלקת המשואות להתערב בטקסט שכתבה נעמי נלבדיאן, אחות במחלקת השיקום בבית החולים הדסה בירושלים. נלבדיאן ביקשה לציין שהיא "דור שלישי לניצולי השואה הארמנית", אך הדבר לא התאפשר לה. משרד החינוך ביקש פעם מפרופ' יאיר אורון לכתוב תכנית לימודים על השמדת עם במאה העשרים, שאחד המרכיבים בה היה רצח הארמנים, אבל הדרג המדיני לחץ והתוכנית נגנזה. כך קרה לפני שנים עם סרטו התיעודי של תיאודור באגושיאן "מסע לארמניה", שהטלוויזיה הישראלית גנזה.
עכשיו, כשארדואן מחרף ומגדף אותנו תחת כל עץ רענן, וכורת ברית עם בכירי שונאינו איראן וחמאס, אין סיבה להמשיך ולהיתלות גם במה שמלכתחילה לא היה מקום להיתלות בו: האינטרסים. הימים הללו הם הזדמנות נאותה לעשות תשובה. ישראל הייתה צריכה לשאול את עצמה מזמן, האם הייתה מקבלת היעדר הכרה בשואה היהודית, על ידי מי ממדינות העולם, בגלל אינטרסים כלכליים או ביטחוניים. הסרגל המוסרי הוא אותו סרגל.
בספרו: "הכחשה, ישראל ורצח העם הארמני", מגלה פרופ' יאיר אורון, כי ערב שואת העם היהודי באוגסט 1939, שאל היטלר בזחיחות את קציני האס.אס שלו: "מי זוכר היום את מה שעשו לארמנים"? גם אם יש הבדלים בין שואת היהודים לרצח הארמנים (ויש הבדלים!), מדינת היהודים שקיבצה לכאן אודים מוצלים מאש, אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולהימלט מהכרה מפורשת וחד משמעית ברצח העם הארמני. זאת חובתה המוסרית הבסיסית.
