בקיץ 1963, בעיצומה של הסערה שקמה סביב "אייכמן בירושלים", החליפו חנה ארנדט וגרשם שלום מכתבים על אודות הספר. שלום, שביקר את טענות הספר בחריפות, "האשים" את ארנדט בין השאר בכך שטיעוניה אופייניים ל"אינטלקטואלים שבאים מהשמאל הגרמני". ארנדט שללה את השיוך והוסיפה: "מה שמפריע לך הוא שאני עצמאית, איני שייכת לשום ארגון ולעולם מדברת אני בשמי שלי... אני מאמינה שלא קיימת אידיאולוגיה, שאין דעת קהל ואין 'אמונות' שיש בכוחן לשמש אי פעם תחליף למחשבה העצמית".
השבוע נזכרתי בתגובתה של ארנדט לנוכח סערת נטלי פורטמן. מה לא נאמר עליה בעקבות סירובה לקבל את פרס בראשית? ברשתות כינו אותה פחות או יותר בוגדת, פוליטיקאים סיווגו אותה כתומכת BDS וקראו לשלול את אזרחותה. אפילו את תפקידה ב"מלחמת הכוכבים" גייסו למשימה וקראו לה לא לעבור ל"צד האפל". פורטמן, מצידה, השיבה שאכן יש לה ביקורת על רה"מ, אך בניגוד למה שיוחס לה, היא אינה תומכת בשום חרם על ישראל. אדרבה, כתבה, היא אוהבת את חבריה כאן ואת התרבות בארץ. אבל מעבר לטיעונה הדי פשוט - לא לתמוך בממשלה אין פירושו לתמוך בחרם על ישראל - צדו את עיניי מילים אחרות בהודעתה: "החלטתי לא להשתתף בטקס עוותה בידי אחרים... אנא, אל תתייחסו לדברים שלא הגיעו ישירות ממני כדבריי שלי".
והרי פורטמן עמדה על נקודה משמעותית: האם איננו ממהרים לחרוץ משפט עוד לפני שסיימנו לשמוע? יתרה מזאת, עד כמה אנו מסוגלים להקשיב למסר שחורג מהעמדות המוכרות והשחוקות לעייפה? ולבסוף, עד כמה נותר בנו עוד מהיכולת לחיות שלא בקוטב של דחייה גמורה ולא בקוטב של הזדהות מוחלטת אלא דווקא ביניהם?
פורטמן. היא ממש "משלנו" - ולכן זה כל כך מבלבל // צילום: אי.פי.אי
ניטשה כתב פעם כי "הניואנסים הם הרווח הגדול ביותר של החיים". אך נדמה שבפוליטיקה - ובוודאי בממשק בינה לבין הרשתות החברתיות, שאחראי לחלק גדול מה"סערות" - דקויות וגוני גוונים נעשים יותר ויותר למותרות. לכמה מאיתנו יש "כוח" להעמיק? כמה אנחנו מדלגים על פוסטים ברגע שמופיעות המילים "קרא עוד" המאותתות "חפירה"? אם כבר פייסבוק: למי יש זמן לקרוא פוסט באורך 400-300 מילה, כשאפשר באותו הזמן לעבור ברפרוף על 30 פוסטים של משפט או תמונות ילדים או בעלי חיים חמודים? וזה בסדר, אך יש לכך מחיר: התמכרות למסרים מהירים ולדימויים קליטים מרגילה לצריכת מידע אמוציונלית ומשטיחה את היכולת להתמודד עם השטח האפור שבו נמצאים החיים עצמם על רב־גוניותם.
גם לפוליטיזציה המכוונת של השיח יש משקל לא מבוטל בדלדול היכולת להקשיב ולהשתתף בדיאלוג שמפתח הבנה. תוצאת הפוליטיזציה היא לא רק שיח הזדהותי ורגשי, אלא גם כזה שמחלק את העולם לאויבים או ידידים מוחלטים. לוויכוח אין סיכוי, הוא הופך מייד לפולמוס במשמעותו המקורית ביוונית: polemos - מלחמה באויב חיצוני. לכן גם לא פלא שסערת פורטמן נמשכה לאורך השבוע כולו: הראייה הקוטבית אמנם הציתה אותה, אך מה שהחזיק אותה בחיים הוא שפורטמן אינה רוג'ר ווטרס; היא "אחת משלנו": היא למדה וגרה כאן, היא מדברת עברית, את סרטה הראשון כבמאית עשתה בישראל ועל בסיס רומן ישראלי. הנוסחה האוטומטית "אם לנו את, נטלי פורטמן, אם לצרינו" פשוט לא עבדה.
***
כמעט במקביל לסערת פורטמן, השוותה מרים פרץ את המדינה לפאזל, שאם תחסר ממנו פיסה, התמונה לא תהיה שלמה. "איני מוכנה לוותר על אף חלק מעמי, וגם אם מלאכת ההרכבה תארך, איני מתייאשת", אמרה בנאום פרס ישראל. חוששני שאם לא נשכיל להקשיב לעמדות מאתגרות, לא רק שהמלאכה תארך, הפאזל ילך ויתפרק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
