1. ב־28 במאי 1987 נחת בלב הכיכר האדומה במוסקבה מטוס ססנה 172 שהטיס טייס מערב גרמני חובב, בשם מתיאס רוּסט. הוא פרץ את מערכות ההגנה האווירית סביב בירתה של בריה"מ והביך את הצמרת הסובייטית. הנחיתה החלקה בלב האזור הרגיש ביותר, חשפה את האימפוטנציה והניוון של האימפריה הסובייטית והעמידה אותה באור מגוחך בקרב בעלות בריתה ובעיקר בפני אזרחיה, שקיבלו הוכחה לשקריות התעמולה ארוכת השנים שהקרמלין האכיל אותם, והסירה את המסכות שהשלטון עטה על פניו. הפגיעה ביוקרת העילית השלטונית היתה קשה, ואפשרה לנשיא מיכאיל גורבצ'וב לשנות את ההנהגה הביטחונית סביבו, מה שזירז את קריסתה של בריה"מ.
אפשר לשער שהחשיפה חסרת התקדים השבוע על פעולתו פורצת הדמיון של המוסד הישראלי בטהרן, פעלה באופן חריף לא פחות, על מעמדה של איראן בעיני העולם ובעיני אזרחיה. בקרב השלטון, כל מולא עכשיו הוא בחזקת חשוד, ובעצמו חושד באחרים. העולם הערבי לועג לרהב האיראני, ועל הכאוס הכלכלי והחברתי, נוספה הפגיעה העמוקה ביוקרה של משטר האייתוללות.
המחשבה שתלווה אותם היא, אם ישראל הצליחה להעביר חצי טון מסמכים מסווגים מלב הבירה, מה היא תעשה בזמן מלחמה? החשיפה נועדה גם להמחיש למדינות ערב החוששות מאיראן, את כוחה של ישראל ומשמעותו לביטחונן, מה שיעודד אותן עוד יותר להתקרב אלינו, מבלי לשלם מחיר בדמות הפקרת חבלי מולדת.
2. אבל החשיפה, שאמורה לשמש כלי נשק במלחמה הפסיכולוגית מול האויב, זכתה לאפקט מצנן מפי פרשנינו. הם הזדרזו להמעיט בערך החומר הנחשף ויישרו קו עם התעמולה האיראנית. הם ביטלו גם את חלקו של רה"מ נתניהו, שהורה על המבצע ונשא באחריות להצלחתו או לכישלונו, חלילה.
"לא היה אקדח מעשן", הצהירו בתרועת ניצחון, והערוצים האיראניים וסייעניהם בקרב חיזבאללה, חמאס ושאר מנוולי העולם, ציטטו אותם כאישור לכך ש"לא קרה דבר". עוד לא אבדה תקוותם, אם ישנה תקשורת ישראלית שאובססיית רק־לא־ביבי שלה כה פתולוגית, עד שאפילו ביטחון ישראל מוקרב על מזבח שנאתה. כמו במשל הצפרדע והעקרב, זה חזק מהם.
3. "לא היה אקדח מעשן", אומרים מי שתמכו בהסכם הגרעין ותקפו את נתניהו על עימותו עם ממשל אובאמה. אותם אנשים תמכו בהסכם אוסלו ותקפו כל מי שפקפק בתבונתו. הם תמכו בהתנתקות ותקפו כל מי שהעריך נכונה, שאחרי הגירוש והעקירה, יהפוך דרום הארץ עד מרכזו לבן ערובה של ארגוני הטרור. אגב, אותם אנשים מגִנים על הדיקטטורה השיפוטית הנוכחית של ביהמ"ש העליון ומתנגדים לפסקת ההתגברות; והדברים קשורים.
מכל מקום, מי מחפש "אקדח מעשן"? מי שלא מעוניין באמת. מי שלא מעוניין לקרוא את המציאות הקשה. האמת היא שלא צריך אקדח מעשן, משום שמה שנחשף כאן הוא השקר, שעל בסיסו נבנתה ההונאה הגדולה של המערב. ההונאה הזאת היא תותח רועם.
בכירי ממשל אובאמה לשעבר ודובריהם בתקשורת, ציינו שאין חדש בחומר, והם ידעו שהאיראנים משקרים. אהה, אז המצב חמור יותר; מדובר בהונאה שהונה ממשל אובאמה את הקונגרס ודעת הקהל. הם הרי טענו שמדובר בהסכם טוב שימנע מאיראן להגיע לפצצה גרעינית, בעוד מאחורי הקלעים ידעו שמדובר בשקר. מסתבר, שרצו לגמור את כהונתם בשקט ולהביא "שלום בזמנם", כאמרתו של צ'מברליין.
"שלום בזמננו" שווה ערך ל"שלום עכשיו"; הוא מניח שבמציאות העכשווית, זה מה שאפשר להשיג כדי להפיס את המפלצת. עשר שנות שקט, ואז נראה. בינתיים האיראנים רשאים לפתח את תוכנית הטילים ארוכי הטווח שלהם, ולשכלל את הסרכזות (הצנטריפוגות) לרמות גבוהות הרבה יותר, כך שבתום העשור הכל יהיה מוכן לפצצה. איפה יהיה אז אובאמה? מרצה בבניין ה"ניו יורק טיימס" כשעל חזהו מתנוססת המדליה של פרס נובל לשלום.

מה שעומד למשפט הוא לא רק איראן והעסקה. מבוך המלך מינוס
4. מה שהסתתר בנבכי הסכם הגרעין היה המפלצת שלא רצו להעיר; ככלל, היא מאיימת רק על היהודים, אז אפשר להסתדר. מינוס מלך כרתים היה אביו החורג של המינוטאורוס, מפלצת חצי אנושית. הוא הסתיר אותו במבוך (לבירינת), והכריח את האתונאים לשלוח לו אחת לתשע שנים שבעה נערים ושבע נערות טרף למינוטאורוס. אין ברירה, אמרו פרשני אותה תקופה; זה ההסדר הכי טוב שאפשר להשיג. שלום בזמנם. ומה הם חיי כמה צעירים בכל (כמעט) עשור? עד שהגיע תֵּזֵאוס, ובעזרת "חוט אריאדנה" חדר למבוך והרג את המפלצת.
מה שעומד למשפט הוא לא רק איראן והעסקה. בזמנו, חשבנו שהאיראנים השיגו את מבוקשם מול טירוני המערב. היום, עם החשיפה, כתב האשמה חמור יותר. הוא מופנה כלפי אדריכלי ההסכם - הממשל האמריקני דאז וההנהגה האירופית ברובה כיום - האליטות הליברליות שההסכם מייצג את תפיסת המציאות שלהן.
מדובר בשאלות הרות גורל הקשורות בשלום העולם, וגם בחייה של מדינה קטנה במזרח התיכון. והנה, דווקא בשאלות החשובות ביותר כושלות הנהגות המערב. הן משליכות אחר גֵּוָן את העובדות המוטחות מול עיניהן ומעדיפות לשגות בחלומות על שלום עולמי; על בסיס האשליות האלה הן בונות הסכמים כדי למנוע מלחמה. הסכם הגרעין הוא שיקוף התפיסה חסרת האחריות של אותן אליטות, שפעלו מתוך שכנוע עצמי, שמה שהן רואות אינו מבוך ומפלצת וקורבנות אדם, אלא מדינה נורמלית השוקלת שיקולים רציונליים. לחרפה ולמלחמה שתבוא, נוספה ההונאה.
5. לא צריך "אקדח מעשן". איראן צריכה להיות טיפשה גמורה אם תפר את ההסכם. מה שנחשף השבוע הוא שכל הבסיס להסכם רקוב ובנוי על אשליות והונאה - ספק של האיראנים את המערב, ספק של ממשל אובאמה את הקונגרס ודעת הקהל, וכך באירופה. מה שצריך לעמוד לנגד עינינו אינו חיפוש אחר הפרה עכשווית של ההסכם, אלא שהוא העניק לאיראן נתיב חוקי להשגת הפצצה בחסות ההסכם, מבלי שתצטרך להפר אותו.
בתקופת המלחמה הקרה, תיאר הפילוסוף ז'אן פרנסואה רֶוֶול בספרו "כיצד דמוקרטיות אובדות", את העימות בין בריה"מ למערב כמשחק כדורגל, שבו אחת הקבוצות - המערב - פוסלת עצמה מלעבור את קו מחצית המגרש, בזמן שהקבוצה האחרת משחקת ברחבת השער של היריבה. רוול סבר שאסטרטגיית ההתפשטות הסובייטית לא היתה נוחלת הצלחות כה רבות, לולא נטה המערב להיכנע לה.
הכניעה נוצרה באמצעות מנגנון מתוחכם של "תעשיית אשמה" שאימצה ראייה חד־צדדית בדבר אשמה היסטורית של המערב כלפי העולם השלישי. משום כך, כל ניסיון להתנגד להתפשטות ולתוקפנות קומוניסטית באותם ימים, עורר מבוכה או שיתוק מצד האינטלקטואלים במערב. דבר לא השתנה.
ניתן להשתעשע במחשבה, שלא כל הסודות שנלקחו ממרתפי האיראנים, נחשפו השבוע. ייתכן שמזומנות לנו הפתעות נוספות בהמשך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו