1 לנגד עינינו ממש שוקעת התנועה הלאומית הפלשתינית לתוך מאבק פנימי על הזכות לייצג את הפלשתינים, מאבק נעדר כל משמעות פוליטית בהקשר של פתרון הסכסוך עם ישראל. מנהיג התנועה, בשנות השמונים לחייו, נראה כמי שמאבד כל קשר למציאות. הוא מפיץ אנטישמיות של ביבים, מאשים את היהודים בשואתם ומביא עליו ועל תנועתו גינוי בינלאומי.
כיצד הגענו לנקודה זו? ב־1993, באוסלו, לאחר כמעט 100 שנות מאבק מזוין, אש"ף, כמייצגה של התנועה הלאומית הפלשתינית, אימץ את התהליך המדיני. אך השינוי היה טקטי בלבד, משום שלא התלוותה אליו תמורה במישור האידיאולוגי, שבלעדיה הפך התהליך המדיני למסגרת ללא תוכן. מהו השינוי האידיאולוגי שעשוי היה להפוך את התהליך המדיני למסלול המוביל באמת לפתרון הסכסוך? התשובה פשוטה: הוויתור על "זכות השיבה". 25 שנים נדרשו כדי שהאמת תתברר לאשורה: הפלשתינים אינם מוכנים לוותר על זכות השיבה.
2 מיומו הראשון, לפני 20 שנה, חשף מכון ממר"י בתרגומיו ובמחקריו את הצביעות ואת כפל הלשון של אש"ף (הסתה לג'יהאד בערבית תוך כדי משא ומתן עם ישראל), את מעורבותו בטרור ואת אי נכונותו של ערפאת להפוך ממהפכן למדינאי ועושה שלום. אבל הגילוי החשוב מכל היה חשיפת עמידתו העיקשת של אש"ף על תביעתו לזכות השיבה, שגזרה מראש את דינו של התהליך.
בכל אותן שנים היה רק איש ציבור פלשתיני אחד שהיה מוכן לוותר על זכות השיבה תמורת נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 67': פרופ' סרי נוסייבה, שגם הקים תנועה משותפת עם בן שיח ישראלי. בתנועה היו כמה אלפי ישראלים ופלשתינים בודדים. נוסייבה נודה בתוך מחנהו, ובסופו של דבר עזב את הפוליטיקה.
תוכנית השלום הסעודית של 2002 יכולה היתה לשמש בסיס לפתרון של חלוקה, משום שגרסתה המקורית לא כללה את זכות השיבה. עם זאת, לאחר שהליגה הערבית "תיקנה" והכניסה לתוכה את זכות השיבה, היא הפכה חסרת תוחלת.
3 ב־25 השנים מאז אוסלו הסכסוך הידרדר עוד יותר, משום שישראלים דורשי טוב קנו את הטקטיקה הפלשתינית של תהליך מדיני ריק מכל תוכן פוליטי, הנחוץ לעשיית שלום. ישראל אף השלתה את עצמה שדחיית הדיון בנושא זכות השיבה תגרום לה להיעלם. ההפך המוחלט קרה: הפלשתינים פירשו את הדחייה כהסכמה ישראלית בשתיקה לעקרון זכות השיבה, שאפשר שיוגשם בעתיד כלשהו.
בעשור הקודם דחה אש"ף גם את הצעות ראשי הממשלה ברק ואולמרט לנסיגה כמעט מלאה, ובשנה וחצי האחרונות הוא אף התנה את חזרתו לשולחן המו"מ בתנאים מוקדמים. כך הביאו הפלשתינים את עצמם בחזרה ל־1947.
ביחס למנהיגות הציונית, מבחן הנכונות לשלום היה תמיד הנכונות להסכים לחלוקה. רובה הגדול הסכים לזה. ביחס למנהיגות הפלשתינית המבחן היה הנכונות לוויתור על זכות השיבה, והיא נכשלה במבחן זה שוב ושוב.
4 אכן, חלק גדול מהציבור הישראלי התנגד לחלוקה, אבל בעמידתם על זכות השיבה חסכו הפלשתינים מישראל את הצורך להתמודד עם התוצאות הפנימיות הקשות של הסכמה לפתרון המבוסס על חלוקה.
העמידה העיקשת של הפלשתינים על זכות השיבה ודחייתה על ידי ישראל - דחייה ששותפים לה כמעט כל הגורמים בקשת הפוליטית הישראלית, ימין ושמאל כאחד - היא הטרגדיה האמיתית של הסכסוך הישראלי־פלשתיני. רוב מכריע של מדינות המערב אינו מצפה מישראל להסכים לזכות השיבה. בעיית ההתנחלויות - שרבים מעמידים אותה במרכז - ניתנת לפתרון בדרכים שונות, אבל זכות השיבה גוזרת מראש את דינו של פתרון שתי המדינות לכישלון, שכן משמעותה היא מדינה פלשתינית בגבולות 67' וחזרת הפליטים הפלשתינים לתוך ישראל בגבולות 48'.
5 לאן מועדות פניה של התנועה הלאומית הפלשתינית כיום? תנועה שאין לה המרכיבים החיוניים לפתרון מדיני, ואף אינה מסוגלת לקיים אפילו מראית עין של תהליך מדיני, עלולה לשוב למאבק מזוין. בינתיים זה לא קורה. אפילו חמאס מאמץ לפי שעה אסטרטגיה של מאבק עממי במקום לשגר טילים על ישראל.
תרחיש אחר הוא שהתנועה הלאומית הפלשתינית תחפש את עתידה בירדן. גם זה אינו נראה באופק, אבל לנוכח העובדה שהפלשתינים מהווים רוב בירדן, אי אפשר לשלול תרחיש זה לחלוטין בטווח הארוך.
תרחיש שלישי הוא שהציבור הפלשתיני ישתלב בישראל מחוסר ברירה ובאי רצון (מה שנקרא פתרון המדינה האחת), תוך מאבק מתמיד לזכויות אזרחיות ולאומיות כאחת. גם תרחיש זה אינו נראה סביר לפי שעה.
לפיכך ההתפתחות היחידה הנראית עתה היא שקיעה נמשכת והולכת של התנועה הלאומית הפלשתינית לקראת הכחדה פוליטית. לנוכח אי היכולת הפלשתינית לוותר על זכות השיבה, יש השואלים, האם היו אי פעם נקודות מוצא מהסכסוך?
6 שני תרחישים היפותטיים עולים בהקשר זה: (א) אילו המלך חוסיין היה מסכים לשלום עם ישראל תמורת נסיגה - מייד לאחר מלחמת ששת הימים - עשויה היתה התביעה לזכות השיבה להיחלש באופן הדרגתי, אך משמעותי. (ב) אילו עמדה ישראל על סירובה העקרוני להכיר באש"ף - נושא הדגל של זכות השיבה - והיתה מנסה להגיע להסכם הדרגתי עם מנהיגות פלשתינית מקומית, היה אולי מתפתח תהליך שלום יותר ריאליסטי, אף כי במחיר דמים. תהליך כזה היה זוכה לתמיכה מדינית מצרית אלמלא סאדאת נרצח.
אבל שני התרחישים היפותטיים ושנויים במחלוקת, ובכל מקרה אינם רלוונטיים עוד. כל עוד הפלשתינים אינם מצליחים לעבור שינוי היסטורי אידיאולוגי, ולוותר על המרכיב של זכות השיבה בזהותם הלאומית ובמאבקם, אין להם שום סיכוי לממש יעד לאומי כלשהו. אמונתו של אבו מאזן שישראל היא "פרויקט קולוניאליסטי אשר נגזר עליו בהכרח להיעלם" (כפי שאמר בנאומו האחרון) רק תאריך את סבלם של הפלשתינים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו