בהסעת הבוקר אל הגן ובית הספר, התעורר ויכוח גדול בין שתי בנותיי מי הלהקה הכי טובה בעולם: הביטלס או החיפושיות. כשלבתי הבכורה נמאס מהוויכוח, היא צעקה על אחותה הקטנה בתסכול - את לא מבינה שהביטלס והחיפושיות זו אותה להקה, וזה רק אבא שמשגע אותנו?
בתי הקטנה החלה לבכות ולאחר מכן ענתה בזעם עצוב במיוחד - לא נכון! לביטלס יש רק צוללת צהובה והחיפושיות יותר טובות, כי יש להן כנפיים. שני דברים הבנתי באותו הרגע. הראשון - מדוע פול מקרטני קרא ללהקתו לאחר החיפושיות - כנפיים, והשני - אילו כנפיים מרהיבות יש למוזיקה שאתה מצמיד לאוזני ילדים רכים ולאיזה גובה עפה ומצמיחה אותנו המוזיקה הזו כשאנו מתבגרים.
גדלתי בבית של יוצאי מרוקו, ולמרבה ההפתעה של חלק מחבריי - אום כולתום או עבד אל־והאב לא כיכבו אצלנו מדי בוקר, צהריים או ערב. שמענו בעיקר מוזיקה דתית ופיוטית בבית הכנסת בימי הקודש, באירועים שמענו מוזיקה מרוקאית, ובימי החול והשמש שמענו את הרדיו הישן. שירי ארץ ישראל היפה ממצעד המרגנית, להיטי סבנטיז מלעיזים בגל הקל, מעט מוזיקה קלאסית והרבה־הרבה זמר עברי.
אך מעבר לכל האהבה וההערכה הגדולה שלי לאריס סאן, דקלון וזוהר ארגוב, עבורי, החלוצים פורצי הדרך והמלכים של הזמר "המזרחוריינטלימתיכוני" היו תמיד שניים - ג'ו עמר מהצד הדתי־פיוטי, והיוצר שמסמל עבורי יותר מכל את המהות של בית עם אור, ניחוח וצליל של יוצאי מרוקו והמגרב - אנריקו מסיאס.
כשנסונר נהדר מסיאס ניחן בקול מוזהב כשמן ארגן צלול ועמוק. ההצלחה הגדולה של שיריו ושירתו טשטשה קצת את העובדה שמסיאס הוא גם גיטריסט מופלא שראוי להכרה כאחד מגיבורי הגיטרה הגדולים בעולם. לאורך יותר מחמישה עשורים, מסיאס פרס את סיפור חייו על פני מאות שירים וכתב אותם בהכלאה בין העתיק לחדש, החוליה המקשרת בין המוזיקה האנדלוסית־ערבית לפופ המערבי משנות ה־60 ואילך.
הרבה תוהים היכן היתה המחאה המזרחית על כל מה שהתרחש בשנותיה המוקדמות של מדינת ישראל, והתשובה שלי היא - לא בעברית. ג'ו עמר כתב את "לשכת העבודה" בעקבות אירועי ואדי סאליב, בקיץ של 1959. עד היום מדובר בשיר מחאה חריף ביותר כנגד קליטתה של יהדות צפון אפריקה. הרבה מכירים את הבית הבודד בעברית, אך עמר כיוון את רוב המחאה שלו אל מי שאותם הוא רצה להזהיר ואליהם הוא פנה בשפה שהם מבינים, ולכן רוב השיר בערבית ולא בעברית. כמה שנים לאחר מכן אנריקו מסיאס כתב כבר באלבומו השלישי "צ'יקיטה" משנת 1964 את המילים הבאות (במקור בצרפתית):
והם עוד קוראים לי המזרחי / השחרחר עם המבט הקטלני / הם קוראים לי המזרחי / רק מפני שאני רגשני / ולמרות שלא עשיתי רע / הם מכנים אותי המזרחי / (...) אני שר את מה שליבי חפץ / המוזיקה שמשגעת אותי / היא מזרחית או ספניולית / השיר הוא כמו אהבה / (...) אך הם עוד מכנים אותי "המזרחי" / רק מפני שאני רגשני.
המחאה האמיתית של מסיאס התמצתה ביצירת חיים מלאים ושמחים למרות הקשיים. אם יש משהו שמאפיין את מסיאס והמוזיקה שלו, זו שמחת החיים והאהבה שקרנה ממנו ומשיריו. זו אותה שמחת חיים שאפשרה לו לכתוב בסיקסטיז שירי אהבה ושלום, אבל בניגוד להרבה מכוכבי הפופ של התקופה, כבן אלג'יר המשוסעת בשנות ה־60 מסיאס כתב מהזווית שהכירה את הצד החבול והלא שוויוני של המשוואה הזו. כבשירו - ילדי כל המדינות: "ילדי כל המדינות, מתחו את ידיכם החבולות, זרעו אהבה, צרו חיים, ילדי כל הארצות וכל הצבעים, האושר בלבבכם".
80 שנה של אהבת העולם והחיים. מסיאס // צילום: INA
השנה מסיאס מציין 80 שנה של אהבת העולם והחיים, וכמה הולם שאת סיבוב הופעותיו בישראל החל השבוע במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע. יש משהו מכבד ויפה לראות את עיניו הטובות מחייכות מכותלי הבניין, מביטות על הבמות שנבנות לכבוד חגיגות אליפות הפועל באר שבע, מביטות הצידה על "דז'יגאן ושומאכר רצים לבחירות" ביידיש והבלט הישראלי רוקד את פיטר פן.
כאן ניתן לראות את המסע שעבר מסיאס מאז החל את דרכו עד היום. לאורך שנים רבות "קול ישראל מירושלים ותל אביב", התייחס ליצירתו של מסיאס כגימיק או כקוריוז. רוב עמיתיו השנסונרים כז'אק ברל, ז'ורז' ברסאנס או ברברה, זכו להכרה מרובה, תרגום לעברית והשמעות רבות ממסיאס ברדיו הישראלי. אך ברדיו העממי, זה שגליו העמומים נקלטו במקלטי הלבבות ובאנטנות אוזני האנשים, מסיאס היה תמיד חלק אינטגרלי מהפסקול הישראלי. אני לא יכול לדמיין את באר שבע, אשדוד, ירוחם, שלומי, דימונה או נתיבות ביום שישי ובערב חג, בלי שצליליו הקסומים יתנגנו ברקע כווילונות מתנפנפים ברוח.
מסיאס תמיד נראה כמו אחד מדודיי. הוא היה אליל הפופ של אמי ובנות דודותיה כפי שנלכדו בעדשת המצלמה אי אז בשנות ה־60, נערות צעירות וחינניות, מעוצבות שיער ואופנתיות להפליא, עולם עשיר וצבעוני שצומצם לתמונת שחור ולבן. הפוסטרים של אנריקו שהן תלו בחדרן, מילות שיריו שהן כתבו במחברותיהן, אפשרו להן ליצור חיי תרבות שלמים ונורמטיביים עם מוזיקה שהיתה גשר בין מסורת לחידוש.
למאות אלפי יהודים מצפון אפריקה, מסיאס יצר מודל להזדהות בתקופת שינויים ושבר אובדן זהות תרבותית. מסיאס היה התוצר של יהדות אחרת, שידעה איך להכניס את שירי הפופ של התקופה אל תוך בית הכנסת, ואת התפילות היא שלחה לרקוד בדיסקוטק באותה מידה של חדוות ניכוס ונענוע תרבותי. עבור דור הוריי, מסיאס יצר מרחב כמעט בלתי אפשרי שמתחיל בחיפושיות מצד אחד ונמתח עד הבאבא סאלי זצ"ל בצד השני.
רק בשל כך מגיע למסיאס כל פרס שמדינת ישראל והעם היהודי יבחרו לתת לו. כשאני מקשיב ליצירתו של מסיאס, אני שומע את חיי אמי מהדהדים מתוכה, את עלומיה שרים בקול ומאושר מתרבותו, אני שומע את שמחת אבי כשליח הציבור בבית הכנסת המצמיד את המנגינות של אנריקו למילות התפילות העתיקות. ואני בעיקר שומע אלפים ורבבות אנשים, שאנריקו מסיאס הפך את חייהם לשיר. אנשים שעבורם מסיאס הוא פניה היפות והשחרחרות של ישראל האחרת, של ישראל, האחת.
הרבה מוזיקה שמעתי בימיי. הן הביטלס, אום כולתום ונעמי שמר הרוו את חיי בשירים שנפלו עלי כטיפות מגן עדן של תווים. אך מוזיקת הילדות שהצמיחה לי כנפיים תמיד תהיה נטועה בעולם הצלילים של אנריקו מסיאס. ובהגיעו לישראל ולגבורות, זה זמן טוב לאחל למסיאס ולנו רק עוד ועוד מהטוב שהביא לעולם. אותה מוזיקה מוזהבת ומבהיקה שמסיאס עצמו הכתיר בדיוק רב באחד משיריו הנהדרים: "עבורי, תהיי לנצח פני האהבה האמיתיים". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו