אירועי הימים האחרונים בגזרת רצועת עזה הם תוצאה של הערכת מצב מוטעית הנובעת מחוסר יכולת לתרגם נכון את המציאות ולהודות באמת הפשוטה: לאף אחד מהצדדים המעורבים אין רצון לתת מענה לשגרת החיים הבלתי נסבלת. ההערכה השגורה כי לחמאס, לישראל ולגורמים האחרים אין עניין במלחמה - לא רלוונטית.
לכולם ככל הנראה מתאים לחיות ולהתנהל בקצב שונה של סבבי עימות והסלמה. כל הכוחות הפועלים טורחים בכל כוחם להתיש זה את זה ולמצוא בעיה לכל פתרון. ההתייחסות הלא נכונה שלנו לחמאס כארגון טרור מונעת מאיתנו לפעול נגדו במלוא העוצמה. במהלך השנים שחלפו מאז ההתנתקות חמאס הפך מארגון טרור לריבון ברצועת עזה. לחמאס יש מערכות שלטוניות אזרחיות וצבא המאפשרות לו לנהל את חיי התושבים ברצועה. הגיעה העת להפנים כי לחמאס, כמו לכל מדינה ערבית שכנה אחרת, יש מה להפסיד. חמאס גורר אותנו לאורך כל השנים האחרונות לתת מענה לאמצעי הלחימה ולתשתיות השונות שהוא מנסה למסד על מנת להוציא לפועל פיגועי איכות בעורפנו ולערער את חיי השגרה של תושבי מדינת ישראל.
חמאס כמו חיזבאללה הוא מוצב חוץ איראני. אם חפצי שגרת חיים נורמלית אנחנו ואם יש לנו כוונה אמיתית לייצר פה עתיד משותף, הגיעה העת לגבות את מחיר ההפסד מחמאס ולשלם את מחיר ההכרעה. דרושות אצלנו ההבנה וההפנמה האסטרטגיות - מה שנעשה בזירה הדרומית ישליך על כל גבולותינו. אנחנו יכולים להמשיך לחסל מנהרות, ליירט קסאמים ופצצות מרגמה, להקים מכשול ימי וגדרות ולמגן את עצמנו לדעת. אנחנו יכולים וצריכים להמשיך לתקוף מטרות בעומק סוריה, לבנון ועזה. אך יותר מכל אנחנו צריכים לגדוע את הידיים המכוונות ולחסל את המוחות המתכננים ואת המפקדים המוציאים לפועל. את כל אלה אי אפשר להשיג רק באמצעות חיל אוויר, לזה נדרשת מערכה קרקעית אמיצה וחכמה.
אף אחד מאיתנו לא מייחל למלחמה. אך חשוב לזכור כי מלחמה היא אמצעי להשגת מטרות מדיניות, ונכון לנקוט אותה כשאין אפשרות אחרת. האויב שלנו לא מכיר בזכותנו לחיות. אנחנו מוכנים לקבל אותו כשכן. כדי להפסיק את הסבל משני צידי הגדר, אני לא מכיר שום דרך אחרת זולת הכרעה ברורה ולאחריה מתן אפשרות לדו-קיום בכבוד. כמו אויביי במזרח התיכון גם אני רוצה לומר את המילה האחרונה, אצלי היא - הפסקת אש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו