יש לי סיבה להפרטה

נתחיל בשיר... "רינה הזמינה אותי לחדרה / חשבתי לעצמי - זה בטח רציני / אביה איש ידוע ומקובל בחברה / אולי יש פה סיכוי לקבל איזה מינוי 

אבל, חבל, איזה מין מזל /  יושב על הספסל ליד השופרסל 

רוצה להיות חבר של קבע / בחברה להגנת הטבע"...

הקטע, מהשיר של שמוליק צ'יזיק, המוכר לנו מהביצוע של אריאל זילבר, הוא משעשע וכיפי ואולי אפילו מצחיק, אם לא חושבים על המשמעות של המילים, אבל כשחושבים על זה, אז "אבא ידוע ומקובל בחברה", בהחלט יכול לעזור לקבל איזה מינוי במשהו כמו "החברה להגנת הטבע". 

כ־100 חברות ממשלתיות רשומות בארץ באופן גלוי, חוץ מאי אלו חסויות. ניתן לומר שממוצע חברי הדירקטוריון בכל חברה כזו הוא 8, כך שמדובר ב־800 חברי דירקטוריון, חוץ ממספר גדול מאוד של חברי הנהלה ועובדים באותן חברות. לכן, אם תרצו לקבל איזה מינוי, אז קשר טוב בהחלט לא יזיק לכם - רק שתדעו שמדובר בעניין ממכר. אנסה לשים עצמי במקום כמה שרים טובים שהבטיחו שכשיגיעו לתפקיד בעל השפעה הם יפרקו את החברות האלה, כי מדובר בתופעה רעה. 

אני מבין את זה, אבל מה יקרה אם אהיה בעל השפעה? אולי דברים שאני רואה מפה לא אראה משם, כי כדי להגיע לשם אצטרך עזרה ואנשים שעוזרים לך מצפים לתמורה - לא במובן החשבונאי של המילה, אלא בעיקרון. ואז אתה מגיע לשם ואתה צריך לעזור להרבה אנשים ולהם יש ילדים וקרובים שמחפשים להתקדם. אז לא תמנה אותם במשרדך, כי אתה לא מכיר אותם, אבל תוכל להפנותם לאחד מתפקידי המגירה האלה. 

ברוב המקרים מדובר בחברות אנדרטה שאין שמץ של הצדקה בקיומן כחברות ממשלתיות, אבל כל ניסיון לפרק אותן ייתקל בבעל שררה נוזף, שיוציא לך את החשק להתעסק איתו. ובכלל, באותן חברות עובדים אנשים נהדרים באמת, שרובם מאמינים במה שהם עושים ומנהליהם מומחים בלהסביר את חשיבות תפקידם, כי כפי שאמר הסופר האמריקני הסוציאליסט אפטון סינקלר: "קשה לשכנע אדם להבין משהו, כשהמשכורת שלו תלויה בכך שהוא לא יבין את זה". לכן אני כבר לא מנסה לשכנע אותם, אבל את כל היתר כן. 

 

אבל עכשיו לעובדות

אחד מצידוקי המצדדים בחברות ממשלתיות הוא "תראה מה קרה בהפרטה של כי"ל". ואכן ההפרטה הזו, בתקופת שר האוצר "בייגה" שוחט, זכתה לביקורות החריפות ביושר. ההנחה היא שכי"ל הופרטה בחצי מחיר מהשווי שלה. המדינה קיבלה תמורתה 930 מיליוני דולרים בלבד, בשעה שהיא הוערכה בכ־2 מיליארד דולר. לפי המתנגדים החריפים להפרטות, כי"ל כלל לא הסבה נזקים למדינה, כי היא העסיקה עובדים רבים באזורים מוכי אבטלה, ולא רק שלא עלתה כסף למדינה, היא אף הזרימה לקופתה כ־120 מיליון שקלים מדי שנה, כדיבידנדים. 

אלה טיעונים משכנעים מאוד, אבל עכשיו לעובדות. החברה הזו זיהמה את ים המלח ולא הצליחה למצות פסיק מהפוטנציאל שלה. הכנסות החברה הזו זינקו בעשרות מונים, וכיום היא מרוויחה כ־2.4 מיליארד שקלים. הרווחים שלה חולקו לציבור כולו באמצעות הבורסה - גם בקופות הפנסיה וכספי המוסדיים שלנו. החברה משלמת פי כמה לקופת המדינה, כמסים, על פני כל השנים הללו, והיא לא גוזלת ממנה משאבי ניהול יקרים. חברי הדירקטוריון שלה אינם חברי מפלגה או קבלני קולות של נבחרים, אלא מינוי מקצועי של בעלי המניות. הפיקוח עליה אפקטיבי יותר מאי פעם, כי מול דרישות הממשלה אין ועד עובדים אלא מערכת אכיפה.

אז נכון, המדינה לא מכרה במחיר ראוי וגם "שכחה" לגבות תמלוגים על הפקה עודפת בהתאם להסכם עימה, אך למרות שמדובר באחת ההפרטות האומללות, אולי האומללה שבהן, בחישוב סופי מדובר במהלך מצוין שלא הזניק אבטלה, לא צמצם רווחים, העשיר את האזרחים והוציא את ידי הנבחרים מכסף לא להם.

 

הפסדים של יותר מ־5 מיליארדי שקלים למדינה. הכניסה לתע"ש // צילום: יהושע יוסף

 

שיקולי רווח והפסד

אז עכשיו מדברים על דו"ח מבקר המדינה בעניין הפרטת תע"ש. למבקר טענות כבדות משקל על חוסר השקיפות של ההליך, על המחיר שתע"ש נמכרה לאלביט, בעסקה שעדיין דורשת את אישור הממונה על ההגבלים העסקיים, ועל עניינים נוספים. אך שוב מדובר בפרטים, חשובים ככל שיהיו, החשובים פחות מהעניין העקרוני. 

היצוא הביטחוני מתקרב ל־10% מסך היצוא הישראלי. מדובר בענף חשוב וצומח, ויש לכך חשיבות גדולה יותר מכסף ומט"ח. השוק המקומי בלבד לא היה מאפשר לצה"ל ליהנות מכלי לחימה מתקדמים המפותחים במיוחד לצרכיו. 70 השנים האחרונות הוכיחו לנו מעבר לכל ספק סביר שדרישות שוק ערות, מכירות מדהימות וחדשנות לא מתורגמות לרווחים כשמדובר בחברות ממשלתיות. תע"ש הסבה למדינה הפסדים של יותר מ־5 מיליארדי שקלים, למרות שהשוק עבד לטובתה. לקח למדינה יותר מדי שנים להבין שהיא צריכה רק לנהל את הפיתוח ולהציב לחברות דרישות מתאימות, אבל לא לתפעל אותן. 

כשהמדינה שולחת ידה לחברה היא רק מפסידה מכך, כי הרי למדינה יש "שותפות זהב" בכל עסק מצליח שהיא לא בעליו הרשומים. חברה מצליחה מכניסה כסף לקופת המדינה, גם בלי שהיא תהיה בעליה הרשומים. כשעסק מפסיד במדינה היא לא מרוויחה כמובן, אבל גם לא שותפה להפסד, או לא חייבת להיות. לכן אין הפרטות רעות, יש רק בעלויות רעות. ברור שכדאי שהמדינה תקבל סכום גדול ככל הניתן בגין תע"ש, אך בטווח הרחוק גם אם היא תמסור אותה בחינם, נרוויח יותר מאשר המשך בעלות המדינה עליה, כפי שלמדנו מהפרטת כי"ל.

אייל צור הוא חוקר בפורום קהלת, ובשנה שעברה פרסם מחקר בעניין "הבעלות הממשלתית בחברות בישראל". במחקר הוא בדק 89 חברות ממשלתיות וסיווג את מסקנותיו לפי חברות שמוצע להותיר את הבעלות הממשלתית בהן, בכפוף לשינויים מבניים כגון מיזוג של כמה מהן, כמו "אשרא", החברה לביטוחי סיכוני סחר חוץ; האיגוד, חברה להעברת טכנולוגיה; החברה הממשלתית להגנת ים המלח; החברה למתנ"סים; נתיבי איילון; מוזיאון ישראל וענבל, חברה לביטוח. קטגוריה נוספת היא חברות שיש לפרק, כגון: בית הספר למלונאות תדמור; המכון הישראלי ליין; המנהלה להסדרים במגזר החקלאי ונכסים מ.י. 

יש עוד רשימה ארוכה של חברות שאותן צור ממליץ להעביר ליחידות במשרדים הממשלתיים או להפריטן. הפרטתן תביא לייעול, כי מדובר בחברות בעלות היתכנות כלכלית גבוהה, וההפרטה תהפוך אותנו, האזרחים, לשותפים האמיתיים בהן ומי שייהנו מפירותיהן. כיום, לכאורה, הנבחרים הם הנהנים העיקריים מהן. הנבחרים המנוסים יותר מודעים לכך שמדובר בהנאה לכאורה בלבד, כי ככל שניתן להם פחות אפשרויות מינוי, הם ייהנו מפחות לחצים עליהם. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו