משחקי הקץ

כבר מרחוק הכיכר נראית כחידה. שלושה מסלולים מתנקזים לאחד. מה הדרך הטובה לעבור אותה ומי יעבור ראשון? הנתיב השמאלי הוא התור הרשמי, הנתיב האמצעי הוא לטועים ולתוהים, אלו שלא שמו לב או לפחות מעמידים פנים שכך, ואילו הנתיב הימני ביותר הוא למי שראה וקרא את המצב, ולמרות זאת החליט למתוח את המרחק שבין הלא ראוי ללא חוקי, עד קצה קצהו האפרורי.

אני נעמד בנתיב השמאלי. מימיני מתגנבות ונדחקות עוד ועוד מכוניות. מנהלי היי־טק במעמקי שיחות טלפון, אימהות בדרכן לסידורי קופי־יופי, פועלים בדואים עם שמנת ולחם יחיד מסיעים פועלים זרים בדרך לעבודתם, כולם מנסים להידחק ולדחוק בלהט הגז קדימה. לחתוך ולא להיחתך, להעביר את פגוש המכונית עוד מילימטר אחד, לצבור יתרון על כל השאר. 

זהו טקס קבוע, וככזה יש לו כללים וגינונים. לא משנה כמה זה יכאב, על המבט להיצמד קדימה אל העתיד. אסור להביט לצדדים או להחליף מבטים. רק לא לראות שלצידך נוסעים אחרים בדיוק כמוך, שהיו פה לפניך. כך תשתיק את מצפונך המוטורי כל הדרך אל קצה קלשון נתיבי השטן. והטקס נמשך והופך למשחק פוקר שלדות הפח מוכות השמש. מי ימצמץ ראשון וילחץ על המעצור, ומי יעז וילחץ על הגז, מתעלם מכולם. 

בנסיעה איטית הטמפרטורות מתעצמות, מעלות אדים, מבשלות את הדעת. הלחץ הגובר בקצה המשפך חושף ניבים קדמוניים בזווית הפה. קווי ההפרדה בין הנתיבים מיטשטשים לחלוטין, הלא נעים מושלך לפח, הטורף מגיח, הרצון לנצח בכל מחיר הופך מסמוי לגלוי. האורות האדומים של הברקס מנצנצים בעווית אפילפטית. עוד מבט מאיים, עוד צפירה זועמת, עוד כמעט כותרת מדממת בעיתון של מחר, עד שלבסוף המבצע בחזית האויב מוכתר בהצלחה. מישהו מוותר, והנדחק מהצד עובר בכיכר השולית. באיטיות מנצחים הוא מקיף את הכיכר בסיבוב ראווה ניצחוני ומשם יוצא היישר אל הפקק לכיכר הבאה. 

וכך זה מדי בוקר, עומדים תקועים באותו כביש גישה אל הכיכר. שכנים לרגע בפקק אתגר הישראליות. תקועים בפקק שנוצר אך ורק מהאטת התנועה לשעשועי הדחיקה ומשחקי הקץ. פקק הרצון להידחק ראשון שבראשונים בכל מחיר, גם על חשבון דפיקתו של האחר. רק לא לצאת פראייר. 

 

בחודש שעבר באר שבע זינקה למקום השני בארץ, רק שהפעם זה לא כזה מקום טוב להיות בו. באר שבע היא כיום העיר השנייה במספר הובלת חיות בר פצועות בחַי־בּוּלַנְס. כפי שיודע כל מי שרואה את הסדרה הנהדרת בטלוויזיה החינוכית - "להציל את חיות הבר", במדינת ישראל כיום יש רק בית חולים אחד לחיות בר, והוא ממוקם בספארי ברמת גן. אז מה יעלה בגורלה של חיית בר פצועה מהפריפריה? 

רשות הטבע והגנים מפעילה ניידת אחת בכל הארץ להסעת חיות פצועות. מן הסתם, הדבר אינו מספיק כדי לענות על הביקוש, לכן בצעד מעורר תקווה ואמונה בטוב שבאדם, הוקמה קבוצת החי־בולנס בפייסבוק שכיום מונה כ־6,000 חברים. רשת של מתנדבים אוהבי חיות הנותנים סיוע ראשוני בשטח, מחלצים, מצילים, ובמקרים קשים מסיעים מדי יום ברכבם האישי עשרות חיות פצועות מכל קצוות הארץ לבית החולים בספארי רמת גן. 

"זה נובע מהאהבה לטבע וההבנה שחיות הבר זקוקות לעזרה שלנו, אומרת שגיא מרום מבאר טוביה, ביום עובדת בחברת תרופות, אך בזמנה הפנוי מתנדבת בחי־בולנס. "צריך להבין את כמות הנזק שהאדם עושה לסביבה, אם זה בצמצום שטחי המחיה או ביצירת מפגעים מסוכנים לחיות, וזה המעט שאפשר כדי לכפר בטיפה על הנזק שאנו עושים", היא מסבירה את המוטיבציה שלה. כאקולוגית שעשתה את התזה על עטלפים, ניכר שזה מגיע גם מאהבה גדולה לחיות הבר.

 

העפיפונים הבוערים לא יעיבו על פסטיבל הדרום // צילום: דני מיכליס

 

"היתה נקבת בז שנפלה לתוך ביוב פתוח, הביוב הדביק את הנוצות שלה. הייתי צריכה לקחת אותה מהביוב, לשטוף ממנה את כל הג'יפה ושוב לשטוף ולייבש, עד שלמחרת היא כבר עפה לדרכה". בערות השדות והחורש בדרום הובילו לריבוי של פרחוני ינשופים חבולים וחמודים להפליא שנפלו מהקן, קיפודים וצבים שנדרסו במנוסתם מהאש, זיקיות עם כוויות ורשימת הפצועים ארוכה. 

תושבי הפריפריה יודעים היטב שכשזה מגיע למצב חירום רפואי, גורלם תלוי בחסדי המזל. לא תמיד יש אמבולנס בסביבתך, ויתרה מזו, גם אם קרה ומישהו הוזנק לבית החולים בשעת בוקר, ולא עלינו חטפת אירוע לבבי כמה דקות לאחר מכן, חייך תלויים בנדיבות חברים, זמינות המונית או בתחבורה ציבורית, שאם תסמוך עליה כדי להתפנות למיון, כנראה תגיע היישר לחדר המתים.

משובב לב לגלות כיצד רשת מתנדבים קמה כדי לעזור לחיות הבר, ואין דרך שלא לתהות האם ביום מן הימים תוקם גם קבוצת אדם־בולנס, כדי להציל גם את חיי בני האדם הגרים בפריפריה הרחוקה מבית החולים. 

 

בשנת 2006 הייתי חבר בקבוצת יזמים שהקימו את פסטיבל סמילנסקי לתרבות באר־שבעית. לא היה מחסור בפסטיבלים עירוניים באותה עת, ובכל זאת חשנו שמשהו חסר, שום פסטיבל לא חגג את זהות המקום והמרחב או שיקף את דופק הלב הסמוי מן העין והאוזן של החיים הרחק ממרכז המפה. לא רצינו עוד פסטיבל של מותגים להמונים, רצינו פסטיבל שידגיש את הייחוד של המקום, שיגבש את הזהות שלו. 

פנינו למיטב היוצרים במרחב, והצענו להם להציג את מרכולתם ברחוב סמילנסקי בבאר שבע. בלי תקציבים, אבל עם להט ושכנוע עצמי עמוק בחשיבות המטרה, הפצנו את דבר הפסטיבל לחברים ומפה לאוזן, מסלולר לסלולרי. רגע לפני שההופעה הראשונה בפסטיבל עמדה להתחיל נזכרנו שכדאי לרשום על בריסטול גדול איך קוראים לפסטיבל ובמה הוא עוסק, ובלחץ השעה והשקיעה כתבנו: פסטיבל סמילנסקי לתרבות באר־שבעית. 

הכרנו אירועי תרבות שבאו לבאר שבע, הכרנו יצירה תרבותית של יוצאי העיר, אך במחי טוש על בריסטול נוצר הצירוף ששפתינו לא העזו לבטא עד אז: פסטיבל לתרבות באר־שבעית, ומאוחר יותר דרומית בכללותה.

תריסר שנים חלפו מאז אותו קיץ, וברחבי באר שבע התנוססו בשבוע שעבר שלטים גדולים שהכריזו על קיומו של "פסטיבל סמילנסקי לתרבות דרומית". מה שפעם היה פסטיבל שהופק בהתנדבות בידי כמה חברים, הפך מזמן למוסד עירוני ועוגן תרבותי חשוב ומשמעותי. המושג "תרבות דרומית", שפעם נאמר עם סימן שאלה בקצהו, הפך למציאות מלהיבה שעבור אלפי חוגגים, ובהם גם בנותיי הקטנות, זהו חלק בלתי נפרד מימי ראשית הקיץ.

קארמת המציאות הישראלית נוטה להתנהל במעברים בין יין ליאנג, בתנועת מטוטלת בין אור לחושך. חודש לאחר הפסטיבל ב־2006, הרכיב שמגדיר את חיינו כאן התלקח, ומלחמת לבנון השנייה פרצה. ב־2018 פסטיבל העפיפונים הבוערים של עזה כילה עוד רבבות דונמים, ממשיך להשחיר את חייהם של תושבי הדרום, מנסה כמו החידלון בסיפור שאינו נגמר, לקרוא תיגר על ההצלחה של פסטיבל סמילנסקי לתרבות דרומית וממשיכיו בכל רחבי המרחב. אכן, ההצלחה להגדיר, להעצים ולהיטיב את משמעות חיינו, דרך העשייה והיצירה התרבותית שלנו בזמן ובמקום הזה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו