הגביע הקדוש: עתידה של אשליה

1

ואז, כשעמדנו מולו, נדהמנו. האצטדיון החדש בסנט פטרבורג, שהוקם לכבוד משחקי אליפות העולם, דמה לספינת חלל עצומת ממדים לקראת המראה, ובני אדם כנמלים חרוצות נבלעים בקרבה. זוכר את הפעם הראשונה שעמדתי מול הקולוסאום ברומא וטולטלתי מהשתוממות: בניין כזה הרימו לפני כמעט אלפיים שנה? אפשר לתאר את היראה העמוקה שאחזה בבני קדם, שעה שהגיעו לראשונה לבירת העולם דאז וחזו בפלא. והרעש מחריש האוזניים בפנים של עשרות אלפי צופים על שלל הצבעים והמראות, העצים את החוויה באופן שיצר מסגרת רגשית מקיפה, עוד לפני שניגשנו למשחק עצמו. 

במקרה הזה, לא מדובר בלודרים שנלחמו על חייהם לפני המון צמא דם, אלא בכדורגל. המון עמים ולאומים, קבוצות אתניות ובני דתות ואמונות שונות התקבצו למקום אחד, ולרגע ארוך ביקשתי להאמין שאפשר לגשר על פערי התרבות והפוליטיקה המקומטת והאינטרסים המדיניים והכלכליים, ולהתרכז בהנאה משותפת: ילדים בני בלי גיל הדבוקים למתרחש בכר הדשא, ומצפים מהשחקנים הממהרים בו רצוא ושוב להפתיע אותם. 

כמיליארד דולר עלה המונומנט הזה בסנט פטרבורג. מי יצליח לאכלס אותו אחרי המשחקים העולמיים? לא ברור. מה זה חשוב; הרוסים ביקשו להרשים, והצליחו. בינתיים, ישחקו הנערים לפנינו.  

כמו בחיים האמיתיים (אם יש כאלה), הקצף האטרקטיבי של המציאות הנגלית, מכסה על עניינים סבוכים בהרבה - הר געש המזמין טיילים ליהנות על פי תהום, רגע לפני שיתפרץ עליהם. ג'ון לנון דמיין עולם ללא גבולות, ללא דתות ולאומים, וחזונו אף זכה לנשיא אמריקני שביקש להגשים אותו במידה מסוימת. זה רק הרדים את הטיילים על פי הגעש, שלא התכוננו ללבה המתפרצת. העולם שהשאיר  אובמה מלמד מה כוחה של אשליה. אפשר להסתפק בסיפור שלנו, ולראות את עוללותיה של אשליית אוסלו וכזב ההתנתקות. חישבו על גובה ההבטחות המתוקות שעטפו אותנו בהן, כדי לסמא את עינינו מלראות נכוחה לאן אנו צועדים ("כי אין ברירה" ו"מוכרחים לפתור את הסכסוך". בסדר).

משחקי הגביע העולמי הם מטאפורה ראויה ל"עתידה של אשליה", אם לשאול משהו מפרויד. פרויד עסק לא אחת בפער שבין הטבע לתרבות, בין היצרים הטבעיים לכוחות שהשכל מפעיל כלפיהם, בניסיון לאלפם. תולדות האנושות הן סיפור ההצלחה והכישלון של ההתמודדות הזאת. ולא רק בחיי הפרט; ההתעלמות מההיבטים הפסיכולוגיים המכריעים שביחסי עמים ומדינות, היא שורש הכישלון של הניסיונות לגשר על הפערים האדירים ולפרוש סוכת שלום על העולם. כשנביאינו התנבאו על שלום עולמי, הם דיברו על אחרית הימים ודחקו בנו להתאזר בסבלנות. כדורגל משחקים שעה וחצי, שעתיים, ובסיומן ברורה התוצאה. לא כך בחיים. 

2

נחזור לחללית האבן בסנט פטרבורג שעמדנו מולה משתאים, בטרם משחק חצי גמר הגביע העולמי. איך החמצנו את הביטוי העברי המקיף כל - "הגביע העולמי" – והמרנו אותו ב"מונדיאל"? בסיפורי  העמים ובמיתוסים דתיים מופיע החיפוש אחרי "הגביע הקדוש", שהזוכה בו, יקבל כוחות עליונים או יזכה לחסד האל שיַקנה לו מלכות נצח. לחיפוש הזה פנים רבות, לא רק אבירי המלך ארתור או מאמיני ישו; לעתים הוא מסע חיים אחר גיזת הזהב כמו יאסון במיתולוגיה היוונית או חיפוש אחר אוצר עליון אחר באלפי מיתוסים בעולם. אפשר לראות בו משל לסיפור החסידי הידוע, על המסע שהאדם עובר כל ימיו, רק כדי לגלות שאוצר חייו לא קבור מתחת לגשר מרוחק אלא בביתו פנימה.  

מה שראינו בקולוסאום המודרני בסנט פטרבורג היה מאבק לזכות בגלגול של אותו גביע קדוש; גביע העולם, שהשותה ממנו יזכה לרגע בתהילת נצח. כן, האוקסימורון הזה מפתיע בכל פעם. לנֶצח יש בימינו תאריך תפוגה די מהיר, ואנחנו מוכנים להילחם עד כלות כדי לזכות בדקות הנצח הללו. 

3

ברחבה שלפני האצטדיון, בליל שפות ופרצופים. מגדל בבל משובב נפש של עמים ולאומים. השתרכתי לאטי ליד הקבוצות השונות, מאזין למוזיקה השונה של השפות, לחיתוכי הלשון הרכים והקשים, המהירים והאיטיים, ומדמיין את עולמם. ברכבת התחתית שלושה משוחחים בפורטוגזית עגולה. אבא, בן ובת בוגרים. מהיכן אתה, שואלת הצעירה. "מישראל, ואתם?" – ברזיל. כמובן. קנו כרטיסים לחצאי הגמר ולגמר חודשים מראש; האמינו שנבחרתם תגיע למעמד. הם מעדיפים את חוסר ההצלחה הנוכחי, על פני ההשפלה שחוו מגרמניה בחצי הגמר של האליפות הקודמת (7:1 לחובתם). "בכינו אז הרבה", אומרת הברזילאית הנעימה, ודוק של עצב מכסה לרגע את עיניה. עכשיו הם נהנים מהחוויה, כמו צליינים, עולי רגל שהגיעו למקדש. "אנחנו רוצים לבקר בישראל; מעולם לא היינו", הם אומרים. " אדם צריך לבקר פעם בחייו בירושלים", אני משיב. בינתיים כולנו מחפשים את ירושלים של מעלה. 

4

סנט פטרבורג הוקמה בראשית המאה ה-18 בידי פטר הגדול שגילה את נפלאות ההשכלה ושאף לפתוח חלון רחב, דרכו תיכנס רוסיה לאירופה המערבית. היא צעירה בשנים, סנט פטרבורג, הרבה יותר ממוסקבה. מהיסטוריון מוערך שמעתי פעם על החשש העמוק המקנן בנפש הרוסית: להישאר באסיה. הכיבוש המונגולי בימי הביניים השאיר חותם שאפשר למצוא את עקבותיו בתרבות הרוסית. קודם לכן ואחר כך, הנצרות האורתודוכסית בגרסתה הרוסית הכבדה, האיקונית, בלמה התפתחות מדעית והיפתחות אל המערב, לבטח לא אל המערב הפרוטסטנטי, שמרד בכנסיית האם הקתולית.

סנט פטרבורג הייתה ביטוי מוחשי לשאיפה להיות חלק מאירופה המדינית והתרבותית. אבל אנחנו יודעים מהסיפור הלאומי שלנו, שאי אפשר להחניק את העבר. מיתוסים קדומים מוצאים דרך לשוב לבמה המרכזית, ושם הם משמשים בערבוביה עם הדרישות של הזמן העכשווי. מכאן הדואליזם הקבוע הטבוע ברוסיה, משיכה חצויה בין עבר לעתיד ובין אסיה לאירופה. 

הביטוי הפוליטי של אותה נפש רוסית חצויה, הוליד במאה העשרים - בשמם של אידיאליזם חברתיים נצחיים - אימפריה קומוניסטית שהפכה במהירות למדינת משטרה. עכשיו במאה ה-21, שוב לובשת הפוליטיקה הרוסית את פניה הייחודיים; לא דמוקרטיה מערבית ולא דיקטטורה מזרח אירופית. אם למדנו משהו במאה האחרונה, הרי זה לא להחיל על עמים אחרים את אופן ההתנהלות שלנו. לא כל מה שמתאים לאמריקנים או למערב אירופיים, מתאים לרוסים, או לסינים. או לערבים. 

על כל פנים, משחקי הגביע העולמי בסנט פטרבורג, היו מעלים על פניו של אותו פטר, שליטה של רוסיה הצארית, חיוך של שביעות רצון. הנה, לרגע ארוך אחד, נפתחה הדלת של אימא רוסיה לרווחה, ועמים רבים מקצוות תבל, צעדו בסך דרך הפתח לא כדי להילחם עם כדורי רובה, אלא סובלימציה רצויה של המלחמה: משחק בכדור עור עגול על רחבת דשא לנוכח גביע עולמי, בן דמותו של אותו גביע קדוש עתיק. אגב, הבלגים היו טובים הרבה יותר מהצרפתים באותה התמודדות, אבל המזל האכזר בחר להביא דווקא לצרפת את חסד הניצחון. גם את זה כדאי לקחת אתנו לחיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו