מדינת לבנון המודרנית נוסדה על ידי נוצרים־מרונים, כמקלט להם ולקהילות נוצריות נרדפות אחרות במזרח התיכון. שאיפתם של מקימי המדינה הלבנונית, למודי הרדיפות ורצח העם, היתה לשמר ולטפח במדינה משלהם את שפתם הארמית ואת ייחודם התרבותי הארמי־פיניקי. האוכלוסייה האסלאמית בלבנון לא היתה שותפה לחזון הלאומי הזה, ובעקבות חילוקי הדעות נאלצו המרונים לוותר על שאיפותיהם הלאומיות. בלית ברירה, הסכימו לכינונה של מדינת כל־אזרחיה, שלמגינת ליבם - השתלבה בליגה הערבית.
למרבה הצער, לא רק שהפתרון לא הביא לרגיעה ולשלום, אלא התסיס מתחים בין הלאומים והעדות המרכזיות בלבנון, שהידרדרו למלחמה עקובה מדם. המוסלמים כלל לא ראו עצמם חלק ממדינת לבנון העצמאית וטיפחו את חלומם להתאחד עם אחיהם, תוך שיתוף פעולה עם המרחב הערבי שמסביב.
תהליכים אלה הביאו להקצנה של האוכלוסייה הערבית־מוסלמית בלבנון, החלישו את מוסדות המדינה וגרמו להגירת נוצרים מארץ אבותיהם שבה חיו מדורי דורות. יתרה מכך, המתיחות הדתית־לאומית בלבנון יצרה סכסוך בין הקהילות הנוצריות, ובפרט בין המרונים לנוצרים המזרחים בעלי השורשים הארמיים. הפיצול החליש את הקהילה המרונית, שעד שנות ה־50 היוותה רוב, וכיום - לאחר אינספור מלחמות וטרגדיות - הפכה למיעוט נרדף בארצה: מ־80 אחוזים בשנות ה־30, עומד כיום שיעור המרונים על 35 אחוזים מקרב אוכלוסיית לבנון העכשווית.
מה הלקח שאפשר להפיק מההיסטוריה של לבנון, ביחס לחוק הלאום בישראל? כמרוני ארמי־נוצרי ישראלי, המשתייך למיעוט ונהנה מחופש בישראל, אני דווקא מבין את חשיבותו של החוק. נכון, אבותינו תמכו מסיבות אידיאולוגיות במימוש הלאומיות היהודית בארץ ישראל. אבל תמיכתי בחוק הלאום נובעת גם מהניסיון הלבנוני המר: אני סבור כי לאומיותה היהודית המוצהרת בחוק של ישראל היא הערובה להמשך קיומה כדמוקרטיה, והיא גם מבטיחה את קיומי וביטחוני כבן למיעוט דתי.
הניסיון מלמד שהרוב היהודי בישראל מעריך את הדמוקרטיה ודבק בעקרונותיה. הדגם של מדינת כל־אזרחיה (שמשמעותו: מדינת כל לאומיה), לעומת זאת, עלול לשכפל את הטרגדיה הלבנונית בישראל. ההיסטוריה הקרובה מוכיחה שיש עילה לחשוש כי ללא ביצורה של הלאומיות היהודית, יתגברו ויחמירו מתחים לאומיים ודתיים. בתמיכה של גורמי חוץ ישאפו גם ערבים־מוסלמים בישראל להתאחד עם אחיהם הפלשתינים, ולאחר מכן עם המרחב המוסלמי מסביב.
יש להדגיש: מדינה יהודית מתבססת על הלאום היהודי, ולא על ההלכה הדתית. לפיכך היא אינה מקבילה למדינות דתיות כמו רפובליקות אסלאמיות המשליטות את חוקי השריעה. ליהודים קיימת זכות לאומית, בדומה לבריטים, לפולנים או לאירים. החוק אמנם חדש, אבל מהותו עתיקת יומין: זהו ביטוי של שאיפה היסטורית ומציאות עכשווית, בצורת חוק יסוד, נוסף על חוקי היסוד הקודמים, המבטיחים את אופייה הדמוקרטי של ישראל.
בניגוד למתנגדי החוק, אני גם סבור שהדגשת הלאומיות היהודית עשויה לקדם את פתרון שתי המדינות, שכן חוק זה מדגיש את הערך הלאומי - ולא רק הדתי - בזהותה של המדינה. זו מוסכמת יסוד חשובה ליציבות האזורית, כנגד כלל הגורמים השוללים את יהדותה של המדינה - בישראל ומחוצה לה.
לצד זה, אני מלא תקווה שבמדינת הלאום היהודית, שאבותינו תמכו בה, יהיה ביטוי למיעוט נאמן כמונו, שרובו מעדיף לחיות ולהשתלב בה ולשמור במסגרתה על זהותו, תרבותו ושפתו הארמית. בשונה מפלשתינים רבים, אנו שואפים לעשות זאת בשלום ובאחווה לצד הרוב היהודי, ולא במקומו. אחיכם המרונים־ארמים בברעם ממתינים לקיום הבטחתה הצודקת של מדינת ישראל, ואני משוכנע שדווקא כשלאומיותה של ישראל מעוגנת בחוק יסוד, יבשילו גם התנאים להקמת יישוב לבני קהילתי.
סרן (מיל') שאדי ח'לול, מהתנועה הארמית־נוצרית בישראל, הוא יוזם המכינה הקדם־צבאית נוצרית־יהודית "כנרת"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו