האם אפשר לגבש דעה מושכלת ביחס לסוגיות שמסעירות את השיח הציבורי - במיוחד בימים גדושים אלה? ליתר דיוק: האדם העובד או הלומד, שאינו פנוי לקריאת דו"חות מטעם עמותות, או לרבוץ בסימפוזיונים של מכוני דמוקרטיה לסוגיהם - האם יש בידיו כלים - עובדות, נתונים, פרשנויות - כדי להתמקם על רצף העמדות בוויכוח כלשהו, על חוק הלאום, למשל, או התיקון לחוק הפונדקאות?
זו השאלה שיש להניח לפתחם של גופי התקשורת המרכזיים - ערוצי הטלוויזיה והרדיו והעיתונים הגדולים: האם, בהתבסס על התוכן שהם מספקים, יש איזשהו סיכוי לפענוח מפוכח של המציאות?
דווקא בתקופה זו, שהתקשורת אוהבת לסמן כ"ימים חשוכים לדמוקרטיה", חשוב להזכיר שדאגה לדמוקרטיה לא נגמרת בהצפה של חרדה מתמדת לשוויון ולזכויות, אלא בגילוי מחויבות לזירה ציבורית פתוחה המקיימת דיון פלורליסטי. זו הדרך שבה אפשר לדון בבעיות, לשקול חלופות ולהחליט על מדיניות. האם משהו מזה בא לידי ביטוי, לצורך העניין, סביב מחאת הלהט"ב?
ברשת הטוויטר, המעניקה תשקיף אמין לעבר מפת הטרנדים בחוגי העיתונאים, הותוו ביעילות קווי המתאר של הדיון התקשורתי. זה התחיל בהצהרות על "התרגשות" ו"דמעות", לצד "תקווה" ו"אושר", והבטחה "לעמוד לצד המוחים" בשטח או ללוות את "היום ההיסטורי" מהאולפן. זה המשיך בסימון פסקני ונחרץ של איתותי ביקורת כ"הומופוביה" (ובזה נגמר הדיון עם יריבים); וזה הסתיים בקשירת התמיכה בתביעות הלהט"ב עם ההתנגדות לחוק הלאום.
בסוף שבוע אחד סומנו גבולות הדיון הציבורי: זו התעוררות אזרחית בקנה מידה היסטורי; פונדקאות היא בקונצנזוס - להוציא כמה תאי התנגדות הומופובים־גזעניים; המחאה היא יריית הפתיחה למאבק המוני נגד ההקצנה הלאומנית והדתית, ואם רק נרצה, היא גם תביא למהפך המיוחל ולסיום הכיבוש.
זהו הרקע ליום השידורים החגיגי, שליווה את "מוקדי המחאה" - ממשדרי הבוקר אפופי ההתרגשות ועד למהדורות הערב מגג העירייה. מה שנעדר מלוח השידורים היה דיון מרובה קולות בסוגיה שהגיחה בפתאומיות למרכז השיח. התקשורת לא סתם השתיקה קולות אחרים; היא הסתירה בשיטתיות את העובדה, שבכלל מתקיים כאן ויכוח מהותי ועדין סביב פונדקאות.
נראה שאפילו עיתונאית חריפה וביקורתית כאריאנה מלמד לא עצרה להרהר במהות המבהילה של מאמרה ב"הארץ": לאחר שתיארה את ההתגייסות המונוליתית של התקשורת לתמיכה במאבק הלהט"ב, פנתה להוקיע את "ישראל היום" על שהעז להפר את צו השעה העיתונאי. טועה אריאנה מלמד: זו לא תקשורת מגויסת, כי אם סחף רעיוני; ומה שעשוי לסייע כעת לניתוח התנהגותו של שדה התקשורת בישראל הוא מושגים אפלים מתיאוריית התנהגות המונים - החל מ"הדבקה רגשית" ועד "לחץ עמיתים" ו"ציות קבוצתי".
אבל זה לא רק נושא לשיעור בקונפורמיזם ובעדריות; זהו איום על תפקודה התקין של הדמוקרטיה. באקלים הזה, "לחשוב אחרת" - כפי שאריאנה מלמד מטיחה ב"ישראל היום" - זו לא רק מעלה אינטלקטואלית, זו כבר חובה עיתונאית של ממש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
