אחד הכזבים הנפוצים והמופרכים ביותר הוא, שהתגוננות ישראל מול פעילות ערבית עוינת - שמטרתה הרג יהודים באשר הם יהודים - אינה אלא גזענות. יסוד ההאשמה נעוץ בכך, שאמצעי הכפייה, הנדרשים להתגוננות זו, מופעלים באופן שונה (ולכן, כך נטען, מפלה) כלפי ערבים פלשתינים לעומת יהודים ישראלים.
במישור העקרוני, הטענה שפעולות סיכול מצד קולקטיב מסוים נגד ניסיונות קולקטיב לעומתי לפגוע בו או בחבריו, נגועות, מעצם טיבן, באיבה קבוצתית פסולה, היא טענה מופרכת - מושגית, מוסרית ומעשית. במישור הישראלי־פלשתיני, היא מופרכת שבעתיים.
אחרי ככלות הכל, תביעה מישות ארגונית כלשהי לנהוג ביישות יריבה - שהיא נמצאת אתה בעימות אלים - בדיוק כפי שהיא נוהגת כלפי חבריה שלה, אינה רק תביעה בלתי רציונלית בעליל, היא גם תביעה בלתי מוסרית בעליל. שהרי מקופלת בתוכה גם דרישה לשלילתה, או לפחות, לשחיקת רבתי, של הזכות להגנה עצמית, הזכות להגן על שלום הישות עצמה כקבוצה, ועל שלום חבריה כפרטים.
ככל הידוע לי, אין לתורת הממשל הדמוקרטי קביעה, השוללת אפשרות קיום איבה כלפי מדינה דמוקרטית, גם כשהיא נטולת נטיות גזעניות. כמו כן, אין פסקה השוללת אפשרות שמקור אותה איבה יהיה מיישות, שזהותה האתנית שונה מזו של רוב אזרחי הדמוקרטיה. כיצד ניתן אפוא לטעון לפגם בכללי ההתנהלות המוסרית של דמוקרטיה, כאשר היא מזהה אויב כאויב ומתייחסת אליו ככזה?
כשהשאלות מוצגות כך, התשובות המתבקשות נראות פשוטות, כמעט מובנות מאליהן. אולם, למרבה הצער, לא כך הדבר כשמדובר בישראל - במיוחד בנוגע לעימות עם הפלשתינים.
בעימות זה, ישראל הדמוקרטית ניצבת בפני יריב מר ובלתי מתפשר, בעל כמיהה קבוצתית עזה לפגוע בה ובאזרחיה, כמיהה שהיא למעשה עילת קיומו. אדרבה, בהצהרות מנהיגיו, במסמכי היסוד שלו ובהתנהגות פעיליו, הקולקטיב הפלשתיני מגדיר עצמו, באופן שלא משתמע לשני פנים, כאויב.
לפיכך, לא ניתן לצפות מישראל להקביל בין האמצעים להכשלת פעולת האיבה של האויב, הרתעתן וענישתן - לאמצעים שהיא מפעילה נגד אזרחיה, נטולי אותה איבה. זה ההקשר שבו יש לראות את שורת האמצעים המופעלים נגד הנמנים על הקולקטיב הפלשתיני, אולם לא נגד אזרחי ישראל, כגון: הגבלת נסיעה בכבישים מסוימים, בדיקות ביטחוניות במחסומים, מעצרים מנהליים, הריסת בתים ופשיטות לפנות בוקר למגורים ביחד עם צמצום חרויות אחרות.
השימוש בצעדי הכפייה הללו אינו נעוץ בדוקטרינה של עליונות גזעית, אלא בשיקולי ביטחון של אזרחי ישראל, תוצר של שנים רוויות ניסיון מר הרג והרס. ניתן כמובן לחלוק על תבונתם, יעילותם ונחיצותם של כל אחד מהאמצעים הללו ואף על כולם, אולם, לא על הסיבה העומדת מאחורי הפעלתם. ללא צל של ספק, זוהי עוינות ערבית ולא אתניות ערבית.
ישראל תיטיב, אפוא, להבהיר למבקריה את האמת הפשוטה, שנשכחה או הועלמה: זיהוי האויב כאויב אינו גזענות, אלא תכתיב של השכל הישר ויצר ההישרדות.
ד"ר מרטין שרמן הוא מייסד המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים (IISS)
