אחת לשבועיים, פחות או יותר, בסטטיסטיקה מחרידה, נגדעים חיי אדם ברצח מזעזע. אחד מערביי הארץ קם על צד שמאל ורוצח, טובח, שוחט את הקורבן היהודי שנקרה בדרכו. האחרונים הם ההורים הצעירים, קים לבנגרונד־יחזקאל וזיו חג'בי, בברקן. לפניהם נרצח ארי פולד בגוש עציון. לפניו יותם עובדיה באדם, ולפניו עדיאל קולמן בירושלים, ולפניו הרב רזיאל שבח והרב איתמר בן גל בשומרון, וקודם לכן סמל רון קוקיא בערד. וכן הלאה. הרשימה לא כוללת פצועים שניצלו בנס, שחייהם לא ישובו לעולם להיות מה שהיו.
ומה שומעים מכיוונה של ממשלת ישראל? כלום. אין גביית מחיר מהטרור. אין הענשה לאבו מאזן על ההסתה. אין שלילת תעודות VIP. אין עצירת כספים. שום דבר. התעלמות אסורה מהמוות.
היחיד שעשה מעשה בעקבות הפיגוע הוא שר הכלכלה, אלי כהן (כולנו), שהודיע על הרחבת אזור התעשייה בברקן. כל השאר, מראש הממשלה ומטה, כולל שר הביטחון, כולל שרי הבית היהודי, רק מדברים. משל חיינו כאן נועדו להיות על תנאי, משל הרג יהודים בארצם הוא גזירת גורל בלתי נמנעת, משל כך הדברים צריכים להיות. פס ייצור קבוע של מוות מקומי שלא מעורר כאן מהומת אלוהים.
ולא רק הממשלה חדלת מעש. גם ראשי ציבור המתיישבים שבתחום מושבם מתרחשים מרבית מעשי הרצח, ושאידיאולוגית לפחות היו אמורים להפוך ארץ ושמיים. מישהו איתר את חברי הכנסת הימנים?! איפה הם בצלאל סמוטריץ' ושולי מועלם?! לאן נעלמו יוסי דגן ואבי רואה?! האם לא הגיע הזמן למאהל מחאה?! להפגנת המונים?! קול דמי אחינו זועק מן האדמה, אך גם בחזית הזו דממת מוות, תרתי משמע.
במישור המקומי, וגם בזה הארצי, מנהיגינו מרוכזים בבחירות הבאות ושוכחים מדוע נבחרו בקודמות. די לשתיקת הכבשים הזו. ודי גם להצהרות, מהן שבענו. נדרשים מעשים. על הממשלה לצאת מהאפתיה ולהפסיק את הקטל. לשם כך נבחרה. ורק אל תגידו שאין מה לעשות, כי אם אינכם טורחים לטכס עצה, ודאי שרעיונות חדשים לא יעלו. מאידך, אם אין ביכולתכם לשים קץ להרג, פנו את הבמה. החיים הם ערך עליון, ומי שלא מסוגל לשמור עליהם, צריך להסיק מסקנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו