דווקא מתוך תמיכתי בחוק הלאום, חשובה לי הביקורת שהופנתה כלפיו מצד אזרחים הנאמנים למדינת ישראל ושאינם יהודים. שוחחתי עם כמה מחבריי הדרוזים - שהם עבורי הרבה יותר מאחים לנשק - והתחוור לי שהם באמת נפגעו מהחוק.
כך, למשל, כתב אלוף משנה (מיל') ד"ר סלמאן זרקא, מנהל בית החולים בצפת, בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו: "איני רוצה להיכנס לתכנים הקיימים בחוק. הבעיה שלי היא בעיקר עם מה שלא מופיע בו: דמוקרטיה וזכויות מיעוט... את הישראליות לא ניתן להוציא ממני. כאן נולדו וכאן נקברו אבותיי. כאן קבורים חבריי היהודים והדרוזים משירותי הצבאי. כאן גידלתי ילדים וכאן אמות. וכאן נמצאים חבריי לברית חיים ששום חוק לא ישנה אותה".
רוב הציבור מבין לליבו של ד"ר זרקא. גם לחברי הכנסת שתמכו בחוק הלאום - בוודאי לחבר הכנסת אבי דיכטר שהוביל את החוק - חשובה להערכתי ברית החיים שהלכה ונרקמה במשך שנים בין הנושאים בעול קיום המדינה, יהודים ושאינם יהודים כאחד. אלא שהעובדה היא, וממנה אי אפשר ואסור להתעלם, שאנשים נפגעו והעניין דורש בירור גלוי לב.
נשאל, כביכול - היכן בנוסח החוק, בגלוי או בסמוי, טמון איום על אותה ברית חיים? ולפני שהבירור יוביל למבוי סתום, נזכור שלפעמים, כמו בעניינים רבים שבין אדם לחברו, העלבון נולד דווקא ממה שלא נאמר. כאן כדאי ליטול את הדיון מידי המשפטנים ולהעבירו לידי מנהיגים.
מי שחווה את ברית החיים המתקיימת בתחומי העשייה במלוא ממדיה, מכיר עד כמה אחינו הדרוזים - כמו יתר השותפים הנאמנים - מצפים וראויים למשהו רחב יותר ומשמעותי יותר מעצם הדרישה החוקית, המובנת מאליה, לשוויון מלא בזכויות אזרחיות. שותפות ממשית בהוויית הישראליות, כשותפות למטרה ולדרך, היא הדבר המשמעותי והיא מצויה הרחק מעבר למה שניתן להגדרה בניסוח חוקי.
חיילים דרוזים. לא להפר את הברית // צילום: דובר צה"ל
החיים האנושיים החברתיים רוויי מתחים. גם משפחות טובות מתנהלות מדי יום בסבך מתחים שאינו נפתר בהסדרה חוקית. אפשר לחייב בחוק תנאי יסוד לחובת הורים לילדיהם, אך אין דרך לחייב בחוק לאהבה נכונה. יש משהו בסיסי בחיי האדם המצוי מעבר לחוק ומהותי ממנו. גם התנהלות המדינה כישות רבת פנים, רחבה במכלול השיקולים המנחים אותה מן הכלול בתשתית החוק.
חוקה אינה יכולה לבטא מתחים. החיים, לעומת זאת, מלאים בהם. חותמי מגילת העצמאות השכילו להתנהל בהכרת המתח, בין ייעוד המדינה כמדינה יהודית, לבין חובתה הבסיסית לשוויון לכל אזרחיה.
מן הצד האחד קבע בן־גוריון עוד לפני הקמת המדינה: "בארץ ישראל ישנם ערבים ולא־יהודים אחרים ואין להעלות על הדעת מדינה יהודית שאין בה שוויון גמור ומוחלט: פוליטי, אזרחי ולאומי. לכל תושביה ואזרחיה... במדינה יהודית ייתכן שערבי ייבחר לראש הממשלה או לנשיא אם יהיה ראוי לכך". ומן הצד האחר: "משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה - אלא בתפקיד שיוצג לה... מדינה לא רק של תושביה ולמען תושביה, אלא מדינה שייעודה להעלות המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת" (במועצת ההסתדרות 1944).
המחלוקת על חוק הלאום היא כמובן עניינו של כל אזרח, אבל היא במידה רבה מחלוקת בין היהודים על המשך דרכה של הציונות. התרחשותה בזירת החקיקה נוגעת לכל אזרח, ללא הבדלי דת ועדה. אולם המחלוקת אוחזת ביסודותיה בשאלת הזיקה בין המדינה לבין חזון הגאולה היהודי. הבנה זו הכרחית כנקודת מוצא לבירור אופן ומידת הפגיעה של חוק הלאום החדש בחברינו שאינם יהודים.
