זה לא רק המרחק

"אינני ממצביעי הליכוד בלשון המעטה, אבל זו הממשלה הכי טובה לבדואים מאז ממשלת רבין הראשונה בשנות השבעים", כך אומר טלאל אל קרינאוי, ראש עיריית רהט, וקל להאמין לו. כל מי שנוסע בכבישי הדרום רואה את השינויים הסובבים את רהט למרחוק. אזור התעשייה בשולי העיר נשקף כסיפור בלתי פוסק של הצלחה.

מבני ענק חדשים וצבעוניים מוקמים ובתוכם עובדים יחדיו תושבי הנגב, בדואים כיהודים. עד כמה שאני מעריך את שלל פעילויות ה"דוקי־חיבוקי", בסופו של דבר שינוי תמיד מגיע ממגע יום־יומי, לא מתווך ולא ממוגן בגינוני טקס.

עם יותר מ־70 אלף תושבים, רהט היא למעשה העיר השנייה בגודלה בדרום, נתון שתמיד מצליח להפתיע את שומעיי. סיור בתוך העיר מעלה שמעבר לחומת החשדנות, מתחוללים שינויי עומק בחברה הבדואית. לאורך הכבישים הסלולים צומחות חנויות על גבי חנויות של ריהוט לבית, אופנה ומזון, אך לצידן גם חנויות מחשבים, גאדג'טים וסלולריה דיגיטלית.

העירוניות המואצת ניכרת בשלטי רחוב עם שאיפות בורגניות לחיי בזבוז טובים יותר, לצד שמירה על בטיחות בדרכים. עם הסתלקות השמש המקפחת מתמלאים רחובות רהט במשפחות צועדות אנה ואנה, הולכי בריאות, צעירים מנסים ללכוד את חייהם בסלפי מחויך, עוד ערב עירוני. 

השינוי הכלכלי הוא הבסיס, אבל תהליך השינוי לא יושלם עד שתודעת המקום תהדהד בתרבות הנוצרת כאן ולא רק בצליל הקופה הנפתחת. שיחה עם סאלח אבו ג'עפר, מנהל הספרייה העירונית, מעלה את ההצלחות המקומיות כמו המילון הראשון בעולם לכל ניבי השפה הבדואית שנכתב וראה אור ממש כאן ברהט, כמו את האתגרים והמורכבויות שעימם צריכה להתמודד החברה הבדואית מבחינה תרבותית.

זה מתחיל בשפה. סאלח גדל עם הטלוויזיה החינוכית. אחרי שעתיים של "בל וסבסטיאן" וחדשות בטלוויזיה הערבית, למד את השפה והתרבות דרך תוכניות כמו "המסעדה הגדולה" ומשחקי כדורגל. היום הילדים רואים טלוויזיה מהלוויין, הוא מספר, תוכניות מסעודיה והמפרץ, ולא יודעים עברית. מי שייצא לעבוד ילמד את השפה בתחנות דלק, מוסכים ושאר עבודות, אך כשזה מגיע לשכבה האינטלקטואלית, צעירים מוותרים על האופציה ללמוד קרוב במכללת ספיר או אוניברסיטת בן־גוריון, ונשאבים ללימודים זולים ברמאללה, ביר זית ומעבר לגבול.

לפני כמה חודשים החליטה פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן־גוריון, ליצור מסלול קבלה מיוחד לאוניברסיטה עם פטור מהבחינות הפסיכומטריות עבור סטודנטים ערבים. הצעד מעורר את חמתם של סטודנטים ואחרים אשר רואים בו צעד מפלה לרעה. יש אמת בטענתם, אך סיור ערב ברהט מבהיר שלטובת כלל החברה הישראלית, כדאי שהאליטה התרבותית של החברה הבדואית הצומחת כאן, תתחנך ותתעצב בעברית במוסדות ההשכלה הגבוהה של מדינת ישראל ולא מעבר לגבול. 

 

גלנט 2, הנגב 4. אלו לא תוצאות משחק כדורגל, אלא משחק חיים אחר שהתקיים השבוע ב־ולנת"ע, "ועדת משנה לנושאים תכנוניים עקרוניים", שם עמום שמכסה על חשיבות הנושאים הנידונים בו. מצד אחד עומד שר השיכון גלנט עם תוכנית "חץ לדרום" לחיזוק הנגב על ידי יצירת 25 יישובים חדשים, ומהצד השני עומדת קואליציה של אנשי מגמה ירוקה, הארגונים הסביבתיים ותושבי הנגב אשר מבקשים לא להחליש את היישובים הקיימים על ידי יצירת עוד ועוד יישובים חדשים.

אנשי השר טענו שהיישובים החדשים ימשכו אוכלוסיות "איכותיות" לעבור לנגב. זו אמירה מקוממת המגדירה את תושבי הנגב כלא איכותיים, וצריכה להיגנז בארכיון המדינה ולא להיאמר בציבור לעולם. מעבר לכך, הטענה שיגיעו אוכלוסיות חדשות שיתפתו לעבור לנגב בהבטחות שלא יתערבבו עם "הילידים", מוכחת שוב ושוב כלא נכונה. מי שחי כאן יודע שרוב היישובים האלו הופכים ליישובי משפרי דיור, ומחלישים את היישובים הקיימים.

מעבר לכך, "היישובים החדשים הם מענה לטרור הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים", טוענים אנשי משרד השיכון, ושוכחים שמה שהיה מתאים לתקופת סימון הגבולות והקמת המדינה, לא רלוונטי במדינה קיימת על שלל מוסדותיה וחוקיה. עם הבנייה הלא חוקית צריך להתמודד בהסדרת ההתיישבות הבדואית ודרך בתי המשפט והמשטרה, ולא על ידי בניית עוד ועוד יישובים שמרגע שנבנו ייזנחו לחסדי השמש לצד כבישים פקוקים, בעוד אנשי משרד השיכון ירוצו להקים את היישובים הבאים. מתוך ששת היישובים שנידונו בסיבוב הנוכחי, המליצה הוועדה להקים את היישובים דניאל וניצנית, וביטלה את הקמת השאר.

 

מתוך פסטיבל הפרינג' בב"ש // צילום: Joel Fildes

 

מהצד השני עומדת נעה פינטו, ממנהיגות המאבק כנגד ה"חץ לדרום". בשנים האחרונות פגשתי אותה עם החולצה הכחולה והמגפון, עומדת יחד עם חבריה מהמגמה הירוקה מחוץ לאולמות הממוזגים של ועידת הנגב ודומותיה, נושאים שלטים מעצבי תודעה.

מראה התיכוניסטית התמימה לכאורה, מטעה. נעה היא אחת ממנהיגות העתיד של ישראל. "זהו יום מרגש במאבק לנגב חזק ושוויוני, ללא יישובים המיועדים לעשירים בלבד", היא אומרת. אך המאבק ב"חץ לדרום" עוד רחוק מסיומו, שכן יש עוד תוכניות להקמת עשרות יישובים בנגב. "גם להן נתנגד", קובעת נעה. "למאבק הזה חברו עשרה ארגונים שונים עם אג'נדות שונות, והעמידו את תושבי הנגב בראש סדר העדיפויות. יחד, נמשיך במאמצים לאפשר לערי ויישובי הנגב הקיימים לשגשג, ולהפוך את הנגב לבית טוב יותר לכולנו. הצדק איתנו".

 

"אני שמח שהנושא הבוער היום הוא מזגן מקולקל ולא דברים אחרים", פותח בחיוך פרופ' עמרי ידלין, ראש מכללת ספיר, את כנס "תרבות ופעולה אזרחית". במקום שבו אך לפני שבוע בערו השדות כרקע בלתי פוסק לחיי היום־יום, העבר הקרוב נראה כמעט מדומיין.

מעט סטודנטים של קיץ פסעו השבוע לאורך השבילים. באי הכנס לתרבות פעולה אזרחית שבו השתתפתי, מילאו את מדשאות מכללת ספיר בשגרת חיים משובבת לב של דיונים וויכוחים על יצירה ויזמות בפריפריה, על נגישות לתרבות ומה תפקידה של הרשות המקומית בתהליך יצירת התרבות בנגב.

מבחינתי, המפגש המעניין ביותר היה עם אנתוני מייסון, מייסד להקת המחול "קמיליון" ממנצ'סטר. מייסון הגיע עם להקתו בסיוע המועצה הבריטית וקרן קלור לישראל כדי להופיע בפסטיבל הפרינג' בבאר שבע, וסיפר את סיפורו בכנס. מייסון מדבר כאיש פריפריה בריטית, ומתאר אתגרים והצלחות. קשה שלא להבחין בהבדל המשמעותי בינו לבין הדוברים מישראל. מייסון אינו נושא בדבריו את צער השתיקה, את נוף האלם שנשרף מפחד, את העיר הריקה כפי שכתב אורלנד. הוא מדבר כרחוק אך מרגיש בין שייכים. כל הנסיעה חזרה בשולי הפסקת האש אני מבין שההבדל הקטן והכה משמעותי הוא שהפריפריה של מייסון היא פריפריית המרחק, בעוד הפריפריה הישראלית היא פריפריית פצע הריחוק. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו