מאמרו של גדעון סער, שפורסם לפני ימים אחדים ב"ג'רוזלם פוסט", עניין אותי במיוחד, לא רק משום שהוא הבטיח "פרדיגמת ניצחון" שתחליף את פרדיגמת הפשרות והוויתורים, אלא משום שמדובר באדם העשוי לעמוד, בעתיד הקרוב או הקרוב מאוד, בראשות הליכוד.
סער היה יריב פוליטי ראוי, ולא מעטים, גם ממתנגדיו האידיאולוגיים, שמחו על כוונתו לשוב לזירה הפוליטית. חשבתי כי לאחר שנים אחדות מחוץ לביצה הפרלמנטרית גיבש לעצמו גישה מעניינת, כזו שתוכל להוות דגל מדיני של הצד הימני. מצאתי במאמרו נסיגה ממהלכים מדיניים וביטחוניים של שני ראשי הליכוד האחרונים, וניסיון חבירה מלאכותי מאוד לאבי הימין הישראלי, זאב ז'בוטינסקי, מעבר לראשיהם של יורשיו.
סער טוען כי פתרון שתי המדינות לא הוכיח עצמו במהלך 100 שנות הסכסוך (אף שאינו מסביר היכן בדיוק ומתי בדיוק נוסה פתרון זה וכשל), וכי כל מקרה של נכונות ישראלית לפשרה הובן על ידי הפלשתינים כסימן חולשה ופגע בנו. הוא חוזר על הטענה כי הפלשתינים דחו כל הצעה ישראלית או אחרת להסדר מדיני, ומקיש מכך כי האינטרס הפלשתיני האמיתי הוא הנצחת הסכסוך והיפטרות מאיתנו.
בטענה זו אין כל חדש, אך היא סובלת משורה של לקויות. ראשית - הפוסל, במומו פוסל. אחרי הכל, הפלג הציוני הרביזיוניסטי שהוקם על ידי ז'בוטינסקי לפני יותר מ־90 שנה, התנגד לכל הסדר שהוצע מאז פרסום מסקנות ועדת פיל ב־1937, שהעלו, לראשונה, את פתרון שתי המדינות. עדיף שלא לחשוב על מספר היהודים שיכולנו להציל לפני השואה, אילו התממש פתרון זה. זו היתה טעות שאין עליה כפרה, ואשר הימין, בהנהגת בגין, חזר עליה גם ב־1947, כאשר העדיף את המשך המנדט הבריטי.
אני יכול לנחש כי גם סער מברך על כך שלימין לא היה, בעת ההיא, רוב כדי למנוע את הקמת המדינה. הליכוד התנגד לכל התוכניות להסדרים חלקיים ומלאים עם הפלשתינים מאז הסכם אוסלו, להוציא כמה מהלכים טקטיים.
גדעון סער. מנציח את המצב // צילום: מארק ישראל סלם
סער חוזר על השגיאה שבהכנסת כל הפלשתינים לסל אחד, המאפיינת את מתנגדי הפתרונות המדיניים. אבל גם הוא מבין, בוודאי, כי כפי שיש יהודים שונים, כך גם הניסיון להציג תפיסה פלשתינית אחת סובל מפשטנות יתרה. יש תנועות פלשתיניות פרגמטיות, המבינות את חשיבות ההסכם עם ישראל, ויש קיצונים הרוצים להאמין כי ניתן באמת להיפטר מאיתנו, ולא תנוח דעתם עד שיגשימו את משימתם ההזויה. בשני הצדדים מדובר באילוץ ולא באהבת הזולת, כפי שקורה הדבר כמעט בכל הסכסוכים הבינלאומיים.
במקום לקרב את הפרגמטיים ולהרחיק את הקיצונים, הוא נופל למלכודת ה"אין הבדל", ומסקנתו הכמעט מתבקשת היא שבשלב זה של ההיסטוריה כל הישג פלשתיני הוא הפסד ישראלי.
סער חוזר למאמרו המפורסם של ז'בוטינסקי, מלפני 95 שנה, וטוען כי עד שלא יבינו הפלשתינים כי לא יוכלו לנו, לא יהיה אפשר להגיע להסדר. עיקרון זה נכון, ולא היה חדשני אפילו כשפורסם, אבל אין משמעותו כי יש צורך להקים קיר ברזל כזה בכל בוקר. רוב הפלשתינים הפנימו כי ישראל אינה תופעה חולפת.
הפתרון של סער, לאחר שני מנהיגי הליכוד שהודיעו על תמיכתם בפתרון שתי המדינות, הוא, בעצם, פתרון "הבית היהודי": סיפוח 60 אחוזים מן הגדה (שטח C), השארת הממשל העצמי בשאר השטח, תוך "חיבור כלשהו" עם ירדן (שהתנערה מן הגדה המערבית לפני 30 שנה בדיוק). זהו פתרון שלא הירדנים ולא הפלשתינים יהיו מוכנים לו. זו אינה "נוסחה מנצחת" כפי שמבטיח סער, אלא נוסחה להנצחת העימות.
