ואהבת לרעך - שאינו כמוך

לרגע, רק לרגע, היה אולי נדמה השבוע שהמאבק של הקהילה הגאה - שגם אני נמנה עם חבריה - הוא מאבק מתפנק ואופנתי. מאבק ששייך לברנז'ת התקשורת והבידור, מאבק של מי שנחשבים למובילי דעה בשמאל התל־אביבי. אבל זו היתה טעות אופטית שמאוד חשוב לתקן.

צריך אולי להתחיל מהאישי ביותר: אני עצמי אבא גאה. בתי, אלונה בת ה־5, נולדה במסגרת הסדר של הורות משותפת עם אמה, הסדר שמאפשר לאלונה לחיות לסירוגין בשני בתים, של אמא ושל אבא, וליהנות משני העולמות. ההורות פתחה אצלי את חדרי הלב המיוחדים להורים. חדרים שהיו סגורים ומסוגרים ובעקבות הולדת אלונה פרצו מהם נהרות של רגש ואהבה שכנראה רק הורים מרגישים - ויעידו על כך ההורים מכל הלאומים, הצבעים, הגזעים, העדות והנטיות המיניות.

אבל ההורות של אלונה לא היתה מובנת מאליה כלל. היא מחייבת פתיחות רבה וקבלה גם מצד המשפחה והחברים, אבל גם מצד רשויות המדינה - שתפקידה לדאוג שההורים הגאים (בכל ההסדרים הקיימים), וכמובן גם ילדיהם, יקבלו בדיוק ובאופן מלא את כל הזכויות שמקבלים שאר הילדים וההורים במדינה. המדינה צריכה לאפשר להורים הגאים לממש את ההורות בדיוק באותם אופנים שבהם היא מאפשרת ומתירה בחוק לסטרייטים, גם באמצעות אימוץ או פונדקאות לכולם. 

 

הרבה יותר מהורות

יש עוד שורת חוקים שעל המדינה לחוקק כדי לקדם את השוויון לקהילה הלהט"בית ואת החינוך וההסברה נגד ההומופוביה במערכות החינוך והבריאות, במשרד הפנים, במשטרה, בצבא ועוד ועוד. די אם אזכיר שמשרד הבריאות לא יצא עד היום באופן נחרץ נגד "טיפולי ההמרה" שקיימים בארץ, המבטיחים "לרפא" גברים מהנטייה ההומוסקסואלית ובכך להביא להם מזור. טיפולים שרלטניים ושערורייתיים אלה גורמים למטופלים נזקים נפשיים קשים, חלקם בלתי הפיכים, ולמרות זאת משרד הבריאות נאלם דום.

אלא שהמאבק להכללת גברים הומואים במסגרת האפשרות בחוק להסדר עם נשים פונדקאיות חורג הרבה מעבר לנושא ההורות. הוא נוגע למאבק באפליה, בהומופוביה ובגזענות שמופנות פעמים רבות - כן, כן, למרות ההילה הליברלית של ישראל, ובמיוחד של תל אביב, ביחס להומואים - לאנשי הקהילה הלהט"בית, בין שבמרומז ובין שבאופן ישיר, ולעיתים גם באופן אלים, פוגעני ומסוכן מאוד.

 

 

דרך ארוכה למיגור הלהט"בפוביה. הפגנת הלהט"ב בירושלים, השבוע // צילום: נעם ריבקין פנטון

 

אני עצמי חי חיים מלאים ופתוחים בחברה סובלנית, אבל גם אני, כמו אחרים, נפגעתי מגילויים (לא רבים אמנם), של הומופוביה קשה ופוגענית. כזו שנאמרת מעל ומתחת לשפם. 

אני יודע היטב, וכולם יודעים זאת אבל לעיתים מעדיפים להדחיק, שגילויים כאלה קיימים בחברות ובקהילות מסוימות, וגם באזורים מסוימים בישראל, ובעצם לא רק שם. הכינוי "הומו" הוא מילת גנאי כמעט תחת כל עץ רענן. די היה להקשיב לכמה מההתבטאויות של סגן שר הבריאות (סגן שר הבריאות!), הרב יעקב ליצמן, כדי להבין כמה הדרך ארוכה ורבה מאוד כדי למגר את הלהט"בפוביה.

צריך גם להגיד את מה שאולי היה אמור להיות מובן מאליו: גזענות, אפליה והדרה אינן עוצרות, לעולם ובכל מקום, בקהילה הגאה, הן תמיד ממשיכות, או אם תרצו מתחילות, בכל מי שנחשד או נחשב לשונה, לחריג. 

הן יגיעו תמיד למי שאינו מקובל, לא בצבע הנכון, מהעדה או המוצא הנכונים, מהדת הנכונה, מהמין הנכון (והחזק), מהעמדה הפוליטית הנכונה או אפילו לא עם הפנקס מהצבע הנכון או מהמפלגה הנכונה. לכן, המאבק החשוב והמהדהד השבוע נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו, לכל אחד ואחד מכם.

 

"מסר הנוגד את ערכי הצדק"

דרך מוחשית להבין את החשיבות האנושית והמוסרית של מאבק הלהט"בים היא לראות את העצומה שהופנתה השבוע לראש הממשלה נתניהו, הנושא כזכור גם בתואר שר הבריאות. 

על העצומה חתומים יותר מ־600 עובדי ועובדות רפואה ומטפלים מכל תחומי הרפואה והטיפול, שהתריעו בפניו כי המסר שמעביר סגן שר הבריאות ליצמן הוא "מסר שלילי שחותר תחת עקרון 'ואהבת לרעך כמוך' ונוגד את ערכי הצדק, השוויון והעזרה ההדדית שחשובים לקיום מערכת הבריאות בישראל". ואני אוסיף, שערכים אלה חשובים גם לקיומה של חברה אנושית הוגנת, הגונה ומוסרית.

מאות המטפלות והמטפלים במערכת הבריאות ביקשו למחות בפני ראש הממשלה על "יחסה המדיר והמפלה של הממשלה בראשותך כלפי הקהילה הלהט"בית, ובכלל זאת על הקשיים שמערים סגן שר הבריאות על הקהילה בתחומי בריאות שונים. אתגרי הבריאות של הקהילה הגאה חייבים לקבל מענה מיטבי מאיתנו". 

לדבריהם, "לצערנו, עמדות משרד הבריאות בנושאים שונים שבאחריותו, כגון טיפולי המרה בקטינים, הקלה בקשיים הביורוקרטיים של טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות בתהליך ההתאמה המגדרית, הליך הפונדקאות ועוד, אינן עולות בקנה אחד עם החובה להעניק טיפול שוויוני. 

"בשנים האחרונות, לאור מקרי אלימות קשה נגד הקהילה הגאה, ובפרט נגד אנשים מהקהילה הטרנסג'נדרית, נפער פצע מדמם בלב הקהילה הגאה ובלב החברה הישראלית כולה. התחושות הקשות אינן פוסחות גם עלינו, מטפלים ומטפלות, אשר רואים במערכת הבריאות מקום שבו מקדשים את ביטחונו ובריאותו של כל אדם ומחויבים ליחס שוויוני.

כיצד הומוסקסואל, ביסקסואל או ביסקסואלית, לסבית או טרנס ירגישו בנוח לפנות לרופא המטפל ולחשוף את נטייתם המינית או את זהותם המגדרית לאור פעולות סגן השר ליצמן, האחראי על מערכת הבריאות כולה, נגד הקהילה?" 

את מכתבם סיימו המטפלים בפנייה אישית, כשכתבו: "ראש הממשלה, אנו מודאגות ומודאגים כעת מכך שהכנסת חוקקה חוק המדיר זוגות בני אותו מין וחוסם את דרכם להורות. ברור לנו כי יחס מפלה כלפי קבוצה מסוימת בחברה גורר עימו גם פגיעה אפשרית בבריאותה כולה. לאור זאת, אנו קוראים לך ולממשלתך להוביל מדיניות שוויונית ומכילה שאינה פוגעת בבריאות הציבור על כל חלקיו".

אסיים גם אני בנימה אישית: לפני כחודש נסעתי עם בתי אלונה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, כשמכל צדדיו תלתה עיריית תל אביב את דגלי הגאווה לקראת שבוע הגאווה ומצעד הגאווה השנתי. 

היא שאלה אותי "מהם הדגלים האלה בצבעי הקשת?" ואני הסברתי, כמו שניתן להסביר לילדה בת 5, את משמעות הדגלים. 

היתה לי הרגשה שהיא צמאה לקבל עוד הסברים ומידע על מה מדובר. היא הקשיבה ברוב קשב, והרגשתי שהיא סומכת על אבא שלה שינסה להיאבק למען שוויון ונגד אפליה וגזענות - ושיהיה לי למי להעביר את השרביט במאבק האינסופי הזה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו